ד"ר ראובן גל
התפיסה הרווחת בציבור בימים אלו — ואף מתבטאת במידה רבה בתוצאות הסקרים שכבר הזדרזו לצאת בעקבות פסק הדין במשפטו של החייל אלאור אזריה — היא שהחלוקה בין תומכי אזריה לבין מבקריו חופפת לחלוקה בין אנשי ימין לאנשי שמאל: הימניים תומכים ב'חייל הגיבור, מְגַנים ומבקרים את השופטים ואפילו תוקפים את הרמטכ"ל; ואילו השמאלנים שוללים את התנהגותו של החייל אזריה ותומכים בעמדת בית הדין הצבאי והרמטכ"ל. יותר מכך: הראשונים מסיתים ומתלהמים, האחרים מתונים ושקולים.
זוהי חלוקה סטראוטיפית ושטחית. גם בין מבקרי החייל אזריה ישנם מתלהמים לא מעטים, שיוצאים בשצף-קצף נגד תגובת צה"ל הרשמית וקוראים לאזריה 'רוצח' ולמגיבי הימין 'פשיסטים'. ומאידך, בין תומכי החייל ישנם כאלו שמכירים בטעותו, אך מבקרים את אופן הטיפול במקרה.
מול חלוקה סטראוטיפית זו ניתן להציע הסתכלות אחרת. החלוקה היא בין מדגישי המקצוענות של המוסד הצבאי לבין המבקשים לצבוע את האירוע בצבעים אידיאולוגיים או רגשיים. צבא הוא קודם כל גוף מקצועני, שאנשיו פועלים על פי 'הוראות הפעלה', על פי פקודות והנחיות, על פי תקנים ונורמות. כמו רופאים, כמו מהנדסי חלל. במקרה הזה להוראות ההפעלה קוראים 'הוראות פתיחה באש' ולאלה יש הנחיות ברורות וגם נורמות מקובלות. אלו הם מאפייני המקצוענות הצבאית. מקצוענים לא פועלים על פי דעת קהל, שיקולים פוליטיים, או לחצים חיצוניים. בוודאי לא מצופים להגיב מתוך מניעים אישיים, רגשיים, או אידיאולוגיים. יתר על כן: המקצוענות היא ערך בצבא. היא נמדדת לא רק ברמת התיפקוד, אלא גם בעוצמת המחוייבות. גם את אמירתו האחרונה של הרמטכ"ל – "בן 18 שמתגייס הוא חייל, לא ילד-של-כולנו" — יש לראות בהקשר זה: חייל, כך מזכיר לנו רב-אלוף אייזנקוט, הוא מקצוען, יש לו מחוייבות למערכת ואחריות אישית.
לכאורה אין על כך ויכוח. מי לא היה רוצה לראות את חיילי צה"ל מקצוענים, ועוד 'אָלֶף-אָלֶף'? אלא שכאן מתחילה הבעייתיות. והיא נובעת, מה לעשות, מהשירות הממושך בשטחים. המשימות אותן ממלאים חיילי צה"ל, מאז 1967, בשטחי יהודה ושומרון – ביקורות במחסומים, תצפיות וסיורים ברחובות ערים פלשתינאיות, ביצוע סריקות ומעצרים בתוך בתי אזרחים וגם שמירה ואבטחת התנחלויות ומאחזים — כל אלה ודומיהם הינן משימות שיטור. בשפה הסוציולוגית-צבאית משימות כאלו נקראות Constabulary missions. הגדרתן המילונית: משימות אופייניות לפעילות משטרתית (בניגוד ל'צבאית'); משימות שיטור הן שונות מלחימה קרבית. עבור צבא כמו צה"ל, שה'קוד הגנטי' שלו הוא מלחמתי וקרבי, משימות שיטור הן לא פחות מאשר אסון. הן פתח ליצירת נורמות אחרות, זרות לצבא לוחם, הן מקור לבעיות כרוניות של משמעת ותפקוד, הן מולידות תופעות מהסוג של החייל בחברון.
הספרות הסוציולוגית-צבאית יודעת לספר לנו על הרבה צבאות בעולם המודרני שנאלצו להתמודד עם תקופות של משימות שיטור ממושכות — וכמעט תמיד יצאו משם בשן ועין. כך הצבא הצרפתי באלג'יר (שהגיע אף לפּוּטְש של אלפי קצינים ולפירוקם של שלושה גדודים סדירים), הצבא האמריקאי בווייטנאם )זכור במיוחד המשפט הצבאי בעקבות הטבח במִי-לַאי של מאות אזרחים לא חמושים – ביניהם נשים, זקנים וטף – בידי חיילי חטיבת חי"ר אמריקאית שפעלו מתוך נקמה), וכך גם בצבאות אירופאים אחרים שנקלעו למשימות שיטור מול אזרחים באיזורי קונפליקט. אין צבא שיצא מזה בשלום. ואם הסכנה הזו מאיימת על צבאות התנדבותיים (כרוב צבאות המערב כיום) — על אחת כמה וכמה הדבר קשה בצבא המבוסס על גיוס חובה, כצה"ל. הדרישה למקצוענות מעל הכל קיימת גם שם וגם כאן, אלא שבצבא שהינו 'צבא העם' הדרישה למקצוענות מתחרה בדרישות אחרות, אידיאולוגיות ופוליטיות, למשל.
משפטו של החיל אלאור אזריה – אף שהורשע, יש לזכור, בהריגת מחבל, לא אזרח חף מפשע — העמיד זה מול זה מקצוענות מול אידיאולוגיה ופוליטיקה. מפקדיו של סמל אזריה, בית הדין הצבאי שדן בהתנהגותו, הרמטכ"ל שהתבטא בעניינו — כל אלו ייצגו את הגישה המקצועית, המקצוענית. כמו מנהל בית חולים, או וועדה מקצועית, שדנים בהתנהגות לא תקינה של רופא שכשל. המוני העֵדים המתלהמים שליוו את כל תהליך המשפט מראשיתו ושצָבאוּ בהמוניהם על אולם בית הדין ביום רביעי שעבר – ובהם יש לכלול גם את נציגי ומכוּרֵי התקשורת — הם שייצגו את הרגשנות הפוליטית, את ההטיות האידיאולוגיות, את כל מה שצבא מקצועני חייב להתנער ממנו כמפני נגיף ממאיר. ואולם, כל עוד יהיו מוטלים על צה"ל משימות שיטור בהיקף ובסיבוך שאיתו מתמודדים חייליו זה כבר כמעט חמישים שנה, חַטָּאת הנגיף הזה תמשיך לרבוץ לפתחו. יש לקוות שאירוע אזריה ישמש כלפיד מצפוני לחיילי צה"ל, הנקרעים במשימות השיטור שלהם בין איומי הטרור הפלסטיני, מחד, לבין לחצי הלאומנות והנקמנות, מאידך. נקווה שהמשפט הזה יהווה צלצול השכמה לכל מי שחרד למקצוענותו ואיכותו של צה"ל.
אל"ם (מיל') ד"ר ראובן גל הוא עמית מחקר בכיר במוסד שמואל נאמן למחקר מדיניות לאומית; מייסד ויו"ר לשעבר של אגודת חוקרי צבא-חברה בישראל. בעבר שימש כפסיכולוג ראשי של צה"ל, כסגן ראש המל"ל וכראש מנהלת השירות האזרחי-לאומי.
Webtopus בניית אתרים