מליאת פתיחה: חידושי מחקר בתפיסת הביטחון ובתחום חקר יחסי צבא וחברה מנחה: זאב דרורי
משלימה". למרות הקשיים המבצעיים במהלך מלחמת לבנון השנייה ולמרות הפקת הלקחים
האינטנסיבית, שהתנהלה בעקבות המלחמה, הדוקטרינה ההיברידית שבה ואומצה על ידי הצבא
גם לאחר המלחמה. יתר על כן, הפולמוס על יעילותה של הדוקטרינה ההיברידית שב והתחדש ברוב
המבצעים הצבאיים שהתנהלו בעשור שלאחר המלחמה. נאמנותו של הצבא לדוקטרינה בעלת טבע
היברידי עוררה אפוא, סמני שאלה ונזקקה לבירור.
בשעה שהתיאוריה האסטרטגית ייחסה לרוב, את ההיברידיזציה של דפוסי הפעולה הצבאיים,
לטבע המלחמות החדשות, לאופי האיומים הביטחוניים או לתמורות הטכנולוגיות, התהליך טרם
זכה לפרשנות ממצה בתיאוריה החברתית.
המחקר הנוכחי מבקש להציע פרשנות חדשה לגבי תהליך ההיברידיזציה של שיח הדוקטרינה
הביטחוני בישראל. המחקר קושר בין ההיברידיזציה של התורה הצבאית, לבין המאבק הפוליטי
על ההגמוניה, שהתחולל בין כוחות ניאו ליברלים ונאו קפיטליסטים, לבין כוחות שמרניים נאו
ואתנו דתיים לאומיים, בזירה הפוליטית והחברתית בישראל, מאז שלהי שנות ה- 90
באמצעות ניתוח שיח הדוקטרינה הפומבי, שמנהל הצבא בישראל על גבי כתבי העת המקצועיים
"מערכות" ו"בין הקטבים" מן השנים 2006 – 2017 , המחקר חושף כיצד צרכי גיוס הלגיטימציה
הצבאית, הביאו להיברידיזציה של הדוקטרינה בצה"ל. הממצאים מלמדים כי הדוקטרינה לא
שמשה בצה"ל תורה מקצועית בלבד, אלא בו זמנית, היוותה נכס חליפין, במאבק בין אליטות
מתחרות, על ההגמוניה החברתית והפוליטית במדינה. כשיח מקצועי, שיח הדוקטרינה התבקש
להציע אונטולוגיה, שיכלה להתמודד בהצלחה עם מאפייני הטרור והעימותים הא-סימטריים של
שנות האלפיים, אולם כאתר להפקת לגיטימציה, נדרש שיח הדוקטרינה להיענות למאבק ההגמוניה
שהתפתח במדינת ישראל. בראיה זו ההיברידיזציה של השיח נועדה להציע מענה בן כלאיים בין
"תל אביב של מק'וורלד, לבין ירושלים של ג'יהאד, שנלחמו זו בזו בתוך החברה הישראלית ועל
עתידה".
ממצאי המחקר עשויים לשפוך אור נוסף על ההיברידיזציה של התורה הצבאית במערב, על רקע
הקונסטלציות הפוליטיות והחברתיות הקונטרוברסליות, המתרקמות בארה"ב ובאירופה. המאבק
המתמשך בטרור, שהוליד רה מיליטריזציה של השיח הביטחוני במערב, הוליד מחלוקת נוקבת בין
מגזרים פוליטיים וקבוצות חברתיות, על הדרך הראויה לשלב, בין השגת הביטחון, לבין שמירת
ערכים דמוקרטים וליברליים. הצורך לגייס לגיטימציה לפעולה הצבאית בקרב קבוצות מתנגחות,
אלה, האיץ כפי הנראה, את פיתוחן של דוקטרינות בעלות טבע היברידי.
כמו כן תסקור ההרצאה את גיבוש המכנה המשותף של המחקר האקדמי וחיפוש השוואתי האם האישים והמוסדות שהיו ממונים בישראל על הביטחון הלאומי ועל תפיסות הפעלת הכוח הצבאי למען מימוש הביטחון הלאומי – חשבו, כתבו ופעלו כמתואר במחקרים האקדמיים הנזכרים. ראוי לציין שלמען הצגת הדברים אסתמך בעיקר על מסמכים ראשוניים של המטכ"ל, משרד הביטחון ומשרד ראש הממשלה.
- אשתדל להראות כי על פי רוב מחשבתם ומעשיהם של קברניטי הביטחון, אם כאישים ואם כמוסדות וארגונים, עוצבו מחקרית לאחר זמן ע"י חוקרים חשובים באקדמיה ויש אי התאמות בולטות מאד, כנראה לאור התוצאות של המלחמות והקונפליקטים האלימים. לדוגמה, חוקרים חשובים מציגים את תפיסת הביטחון כמשנה סדורה וכך גם את התפתחותה. מעקב אחרי האירועים, המלחמות, ההחלטות הקובעות, התוצאות והבנתן ע"י האחראים להן – מראה תופעה מתמשכת של טורבולנטיות ולעיתים פרדוקסאליות בביטחון הלאומי.
מושב 1: מדוע אנו מופתעים ואין אנו ערוכים כנדרש לשעת חירום? מנחה: אבי ביצור
הדוברים יתמקדו בסקירת הסיבות לשוני בין העימותים בעבר, בדמות מלחמות גדולות ומתועשות, לאופי וצורת העימותים האלימים כיום, וכנראה גם בעתיד ובבחינת השלכותיהן על צבא המילואים.
הניתוח אשר נעשה בעזרת סריקה מקיפה של מסמכי צה"ל ומסמכי הממשלות, לימד כי סוגיות מרכזיות וחשובות לא זכו לחשיבה ראויה. התוכניות וההכנות להגן ולהחזיק בשלל הטריטוריאלי היו שטחיות, ללא הבנה של השינויים שהכיבוש הביא עמו. הטיפול בסוגיות נעדר חשיבה מקצועית תיאורטית וגיבוש פרקטיקה מוצלחת.
אי הצלחות חוזרות ונשנות להחזיק שטחים כבושים ובמיוחד הניסיון העגום בלבנון, הביא לתודעת הממשלות וצה"ל כי לכבוש זה עניין לא קשה, להחזיק – עדיף להימנע מכך, גם אם התוצאות מנסיגה ופינוי שטח שנכבש, לא מביאות לרגיעה ואינן משיגות הסדרים בני קיימא.
התופעה דומה למלחמת התשה מתמשכת שבה כל שישראל רוצה הוא לחזור לסטאטוס-קוו הקודם. למרות הכרזות מתלהמות של מדינאים ישראלים, חלקם שרים נכבדים בממשלה, אין לממשלות רצון וכוונה לתפוס שטחים בלבנון ורצועת עזה ולהחזיקם כבעבר. גם אם הצורך הצבאי יחייב – יציאה מהשטח שייכבש תהיה ודאית ומהירה גם ללא הסכם יציב.
השינויים האמורים הביאו ועוד יביאו לשינויים בארגון ובמבנה צה"ל ובתפיסות הפעלתו. נטישת צה"ל את תפיסת ההכרעה באמצעות כיבוש שטח והשמדת כוחות בנוסח הישן הביאו את צה"ל להעדיף לחימה מנגד, ברובה ע"י חיל האוויר. גם אם נלווה לזו חדירה לא עמוקה, לרצועת עזה לדוגמה. הסיבה לכך היא – התועלת הנמוכה בחדירה עמוקה והשארות ממושכת ואילו האבדות והזמן הנדרש גדולים. שיקולים מדיניים והומניים ויעילות הלוחמה העלו עד לדרגה גבוהה מאד את החימוש המדויק שצה"ל מפעיל, שעלותו גבוהה מאד. זו הסיבה להופעת מערכות סיכול נוסח "כיפת ברזל" שהפעלתה נקיה מחדירה, מפגיעה באזרחים ומהַסְלָמָה. העלויות הגבוהות של מערכות סיכול מונעת מענה כמותי מושלם.
השינוי באופי המלחמות הביא גם לשינויים חברתיים בישראל. בניגוד למלחמות בעבר, הסבבים האלימים הציבו את האוכלוסייה במרכז העימותים. במלחמות בעבר, כל קושי וסבל לאוכלוסייה הנמשך ימים ספורים נספג עד מהרה, במיוחד כאשר נלוותה לעימות תחושת ניצחון שהיא תמיד זמנית וסובייקטיבית.
לא כך המצב היום, המערכות מול ארגונים לא מדינתיים נמשכות יותר זמן. בסופן אין הכרעה ותחושת ניצחון מעודדת כבעבר, אלא תחושת דכדוך, המלווה בוועדות חקירה למיניהן ההופכות למחלוקת פוליטית מכוערת. התוצאה – פגיעה בחוסן של הפרט והכלל. כל אלה מטילים קשיים, אימה וחרדה, שיתוק, סבל אישי וכללי על האוכלוסייה האזרחית, על פי רוב ר ללא פרופורציה לנזק הפיזי לגוף ולרכוש, ואפשר שהנזק יגדל עד מאד, לאור תחזיות צה"ל אודות עימותים צפויים בעתיד, כפי שפורסמו בתקשורת.
מבלי להפחית ביכולתו רבת השנים של הנתח הסדיר בצה"ל, את המלחמות בעבר נשאו עוצבות, יחידות וחיילי המילואים. המילואים היו הרכיב הכמותי של צה"ל שבלעדיו אי אפשר היה לקיים את הפוטנציאל הצבאי הישראלי. יש טענה כי העימותים הא-סימטריים כיום לא דורשים היקף כה גדול ורחב של כוחות צה"ל, עם כי במלחמת לבנון השנייה השתתפו יותר חיילי מילואים מחיילי הקבע וסדירים. גם במערכות מול החמאס ברצועה עזה גויסו יחידות ואלפי חיילי מילואים, גם אם רובם לא השתתפו בלחימה בפועל.
שינויים חברתיים בישראל, שלא כאן המקום לדון בהם, הביאו לירידה משמעותית עד מאד באחוז גיוס גברים ונשים לשרות חובה בצבא. נלוותה לזאת ירידה משמעותית באחוז משרתי המילואים מבין משוחררי צבא החובה. אפשר לומר כי "צבא העם", מושג ישראלי חברתי ולאומי, שעליו קמה והחזיקה מעמד מדינת ישראל, הפך ל"צבא חצי העם" וליתר דיוק ל"צבא רבע העם". אי השוויון הזה הולך יד ביד עם העמקת אי השוויון, המאפיין כיום את החברה הישראלית, שנראה כי ימשיך ולא יקטן.
הגנת העורף שהפכה לדומיננטית, סובלת מכמה חסרונות ומגבלות, אם נשווה אותה לפוטנציאל של צה"ל כפי שמומש, על פי רוב בהצלחה, במלחמות בעבר. הגנת העורף, כפי שהיא כיום, מותירה את הרוב המכריע של האוכלוסייה פסיבי. היא חסרה את יכולת ההפעלה ויכולת הפעילות של מכונת המלחמה הצה"לית, אשר אינהרנטית היא יוצרת חוסן פיזי ונפשי של כלל המשתתפים בה.
כתוצאה מהפסיביות של האוכלוסייה, של הממשלה על משרדיה, של הארגון הממלכתי והחברתי בעיריות, במועצות מקומיות ובמועצות אזוריות, הגנת העורף מופקדת בידי צה"ל. זה הקים לשם כך פיקוד טריטוריאלי רביעי – פיקוד העורף. פיקוד זה מגלם בתוכו תפקידים וכוחות מקצועיים ולא מעט אנשי מילואים, ויש לו אחריות ארצית לניהול הגנת העורף, להכנת העורף למלחמה ולקונפליקט אלים, להתמודדות עם אסונות טבע ואסונות מידי אדם. היכולת של פיקוד העורף מוגבלת כמותית, למשל במקרים של אסון טבע דוגמת רעידת אדמה חמורה. גם לאפשרות שיגורי רקטות וטילים בכמויות שלא ידענו בעבר – פיקוד העורף קטן מידי כמותית, מכדי מתן מענה מקיף וכולל. כמו כן לא סביר שיגדל משמעותית בלוחמי עורף ובתקציבים. יחסי הגומלין בין פיקוד העורף ושאר ארגוני החרום, כמו כבאות והצלה, משטרה ופינוי אזרחים במספרים גדולים, מול העיריות והרשויות, 257 מספרן, הם יחסים של מפקד ופָּקוּד שלא בהכרח פועל כפָּקוּד. פיקוד העורף ביחד עם ארגוני החרום מנהלים מֵעַל, את "שגרת החרום", ואילו מנגנוני הרשויות האזרחיות מתנהלים בין פסיביות לבין השתתפות מועטה.
התמודדות מתמשכת במצבי חרום ומשבר יכולה להצליח להתמודד רק אם יעשו לשם כך הכנות מתמשכות ע"י הרשויות, ע"י בעלי התפקידים ועל ידי התושבים עצמם. ללא הכנות חברתיות ומקצועיות, התוצאות עלולות להיות חמורות, במורל, בחוסן החברתי והנפשי. פסיביות עד יעבור זעם של האזרח והרשות, לא מסתיימת מיד עם תום פעולות האיבה. יש לה השפעות קוגניטיביות ארוכות טווח.
בעיה קבועה הפוגעת בהתכוננות ובהתמודדות להגנת העורף היא היעדר שיתוף פעולה בין משרדי הממשלה. במלחמות בעבר צה"ל נשא בעול ההכנות ובמלחמה עצמה. הוא לא נזקק למשרדי הממשלה אלא בשוליים בלבד. חוק שרות הביטחון הכפיף לו את כל הדרוש למלחמה. בהגנת העורף מעורבים באורח ישיר שמונה משרדי ממשלה; להכנות, לניהול מצבי החרום והמשבר ולשיקום נזקים שתמיד יהיו: משרד הביטחון, המשרד לביטחון הפנים, משרד הפנים, משרד הכלכלה, משרד האוצר, משרד הבריאות, משרד הרווחה ומשרד החינוך. המשרדים הללו ממעטים לשתף פעולה ביניהם להגנת העורף.
המציאות מלמדת שבקונפליקטים אלימים המסתיימים ללא הכרעה וחוזרים על עצמם מדי כמה שנים, אחת המטרות היא יצירת חוסן אישי, חוסן חברתי ולאומי. תפיסת הגנת העורף המקובלת הנוכחית לא יוצרת חוסן. החוסן יכול להתהוות ע"י שיתוף התשתית האזרחית בדמות עיריות, מועצות מקומיות ואזוריות והתושבים עצמם. בניית החוסן צריכה להתהוות מראש, בטרם האיום לקראת קונפליקט אלים, במהלכו ובתהליך השיקום ממנו.
היכולת הארגונית וגם החוקית של הסביבה האזרחית היא מוגבלת למדי מסיבות רבות. אחת מהן היא הריכוזיות בידי הממשלות של ניהול העיריות והמועצות. יש הסוברים כי התנדבות הציבור ברחבי הארץ יכולה למלא את החסר, מחקרים שנעשו בעולם ובישראל מראים שההתנדבות היא מצומצמת מאד, אינה מקצועית, וחסרה את ההתכוננות למצבי חרום ואסון וגם את השיקום, אם נדרש.
את שיטת המילואים הישראלית, שהייתה לה הצלחה מתמשכת, אפשר להסב גם להגנת העורף ע"י ארגון מחדש וחקיקה הולמת. מומלץ לבסס את שיטת המילואים בהגנת העורף על שילוב בין יסודות תפיסתיים וארגוניים. הצעה זו לא אינה מתאימה ליישובי המגזר הערבי (אם כי הולמת לחלוטין את יישובי המגזר הדרוזי). עבור המגזר הערבי אפשר ליצור מודל דומה במסגרת השרות האזרחי. המגמה בצה"ל היא לשחרר סופית חיילי מילואים גם בגיל צעיר, בשעה שאין בהם צורך מוכח. חיילי מילואים רבים מאד לא נקראים לשרות, גם אם טרם נגרעו ממצבת כוח האדם הצבאית. חלקם בעלי יכולת אישית וקיבוצית טובה מאד. שילובם כיחידת מילואים בתוך הקהילה, השתייכותם הפיזית למקום, תיצור השפעה חשובה על מנגנוני העיריות והמועצות הלא מיומנים ועל הציבור המקומי. השילוב יסייע ליצירת חוסן החסר כיום בגישת המגננה המקומית הפסיבית. האתגר בהצעה - לעצב בחברה האזרחית התייחסות למילואים המקומיים ככוח פנימי, אינהרנטי בקהילה, המאפשר לרשות המקומית בעורף אורך נשימה ויכולת לבנות סיפור ניצחון מקומי
גורמים נוספים מחמירים את הפגיעה הקשה ואת האתגר העצום הנכון למערכת הבריאות. הבולטים ביניהם: העובדה שמדובר באירוע פתע ללא התראה מוקדמת וללא יכולת התארגנות, כמויות הנפגעים האדירות בעת ובעונה אחת ובזמן קצר, הפגיעה בתשתיות לאומיות – כבישים, חשמל, תקשורת. כל אלה גורמים לפגיעה עמוקה ביכולת בתי החולים והן ביכולת לנהל את זירות האסון. מה שהופך את האירוע למורכב מאד בהיבטי הטיפול והשליטה.
מדינת ישראל נערכת לטיפול באירוע רעידת אדמה קשה בשני מעגלים-
מעגל הזירה – או עשרות אלפי זירות בו זמנית בפיזור רחב, באמצעות הפעלת מחלצים מקרב האוכלוסייה, יחידות סע"ר, הפעלת כוחות של צה"ל ופקע"ר, מד"א, רופאי ואחיות הקהילה. זהו ניסיון לתת מענה ראשוני לצרכי החילוץ והטיפול.
תפישת ניהול הרפואה בזירה מדברת על ריכוז נפגעים בנקודת טיפול ראשונית (נט"ר), מתן טיפול רפואי בהתאם לכוח האדם והאמצעים בנקודה, ופינוי לבתי החולים כתלות באמצעי פינוי, תקינות הכבישים ויכולות הקליטה שנותרו בבתי החולים. האחריות להקמת מערך זה הוטלה על מד"א, לפני ארבע שנים, אך הנושא לא קודם בשל היעדר תקציב.
המעגל השני הוא מעגל בתי החולים.
לבתי החולים רעידת אדמה היא תרחיש ייחודי, בו בית החולים, בנוסף לתפקידו המסורתי באירוע רב נפגעים כקולט פצועים, צריך גם לטפל בנפגעיו, לפנות את המחלקות ולהתמודד עם פגיעה בתשתיות, בצוות ובציוד בית החולים. תרחיש הייחוס מדבר על הרס של מחצית מנפח האשפוז של בתי החולים. למספר זה צריך להוסיף את הנפגעים הצפויים באירוע עצמו, תרחיש הייחוס מדבר על כ 8,600 נפגעים בדרגת חומרה בינונית וקשה. מדובר באתגר כמעט בלתי אפשרי למערכת הבריאות.
באירוע צפויים כ 7000 הרוגים ו9500 לכודים, התלויים באיכות החילוץ. חלקם צפויים למות ולהצטרף למניין ההרוגים.
בישראל יכולת מוגבלת לבצע זיהוי מוחלט באמצעות בדיקות DNA, וידרשו חודשים רבים לטובת זיהוי מסודר של כל החללים. המתנת המתים לזיהוי מצריכה פתרונות אחסון לגופות, דוגמת בתי קירור לתקופה ארוכה או קבורה ארעית עד להוצאה לשם זיהוי.
רעידת אדמה היא אירוע כאוטי מורכב מאד, המעמיד את מערכת הבריאות בפני אתגרים עצומים, נדון באתגרים ובמענה החלקי הקיים היום בישראל ובפערים שנדרש לגשר עליהם. מעל לכל, נדון בשינוי התודעתי שעלינו לעבור, כדי להתמודד ולקבל את משמעויות אסון טבע בסדר גודל שכזה.
מצד אחד בולטת במודל, התייחסות רצינית לעורף האזרחי, הנתפש כמאוים ולכן כנושא מרכזי לעסוק בו. הגדרות רבות עוסקות בהיערכות העורף לשעת חרום אך המענה איננו מושלם בעיקר בהיבטי התפיסה והתקציב. עדיין אין לנו היכולת לומר שהעורף האזרחי ערוך ומוכן כדבעי לקראת אירועי קיצון ואירועי חרום. תפישת האיום, הן הביטחוני והן הגאוגרפי הנובע מאסונות טבע, הינה חזקה וברורה ובאה לידי ביטוי בנאומים, בחקיקת חוקים, בבניית גופים כרח"ל (ראשות החרום הלאומית). אך הפער מול המענה הינו בלתי מתקבל על הדעת.
הרצאה זו באה להציג את הפערים והצרכים בהערכות אופטימלית לשעת חרום במדינת ישראל ובמקביל מנסה לספק את ההסברים האפשריים להתנהלות המובילה לפערים אלה. אנו בתקופה שרק שאלה של זמן תקבע מתי, היכן ובאיזו עוצמה יתרחש אירוע המשבר הבא, בין אם רעידת אדמה, בין אם מתקפת טילים או רקטות על העורף האזרחי.
ההסברים לפערים נובעים מכמה עולמות אפשריים. עולם התוכן של ניתוח תהליכי קבלת החלטות בגישה הפסיכולוגית הוא אפשרות אחת, שבאה לידי ביטוי בשלושה היבטים מרכזיים: תאוריית הקונפליקט. האפשרות השנייה להסביר את הפערים היא באמצעות האסכולות הארגוניות, והאפשרות השלישית, בה נתמקד בהרצאה, היא הגישה התרבותית. ההרצאה תתבסס על מושג "התרבות האסטרטגית" המלווה באקטיביזם ומיליטריזם של החברה הישראלית ותשמש בסיס לניתוח ההחלטות שהובילו לפערי מיגון ,מקלוט, חקיקה והערכות לחרום בישראל.
אין ספק שעל העורף האזרחי הישראלי מוטלת מעמסה, שראוי שקברניטי המדינה יכירו בה ויתנו לה מענה אופטימלי. כל זאת כדי שנהיה "עם קשה עורף"(שמות, פרק ל"ב) במובן החיובי של המושג.
עד מלחמת יום כיפור, לא נערכה תוכנית פינוי מוסדית, והתפיסה היתה שבכל מחיר נשארים על הקרקע. מעדויות רבות מישיבות הממשלה נראה שהפינוי אינו אופציה. מי שחרג מתפיסה זו, היה היוצא מהכלל. תושבי רמת הגולן, לא ראו בפינוי הישובים, בכל מחיר, בכל זמן, אפילו כאפשרות אחרונה. ניסיונות מוקדמים לפנות את התושבים עוד לפני פרוץ המלחמה נתקלו בסירוב מוחלט.
בסתר, ללא ידיעת הממשלה, התושבים, הגופים המיישבים, הדרגים הנמוכים בצבא, נרקמה תוכנית פינוי. על ידי פיקוד צפון. תוכנית סודית זו הוצאה לפועל ביום המלחמה הראשון, בהצלחה חלקית. לאחר המלחמה, דרשו התושבים מהממשלה לעשות ככל שיכולתה, שפינוי הגולן לא יקרה בשנית. מתוך כך עוצבה תורת ההגנה המרחבית למשך העשורים הבאים. ישובים היו ליחידות לוחמות ואזרחים לחיילים.
שינוי מערך האיומים מאז 1991, הפגיעה באוכלוסייה על ידי טילים שבעומק הארץ, הופעתן של כיפות הברזל, ולאחר מכן גם המנהרות, שינו את תפיסת הפינוי האזרחי, וגם את תפיסת ההגנה של יישובי הגבול. בתהליך של עשרות שנים, שכלל שינוי באופי המתיישבים, באופי התיישבות, בהגדרת העורף, החייל והאזרח, תכנית פינוי ישובים לא רק שאינה מוקצית מחמת מיאוס, אלא היא הפכה לחלק הכרחי מהפעלת מערך החרום.
עדיין, גם היום, פינוי ישובים בעת לחימה, היא באחריות הרשות המקומית/אזורית ובידי הצבא, משרד הביטחון. הפינוי יתרחש, בסיוע הדרג המדיני, אבל לא בהובלתו.
מושב 2: דינמיקות תוך וחוץ צבאיות מנחה: מיכאל סנג
בניתוח דפוסי ההשפעה של מפקדים בכירים וקציני מטה, נמצא שמפקדים מקדמים את סדר היום שלהם באמצעות הייחוס הכריזמטי, שנוצר במהלך טקסי יומיום ארגוניים ובאמצעות הזיקה האישית שהם יוצרים עם קציני המטה. לעומתם קציני המטה מקדמים את סדר היום שלהם באמצעות רתימת המפקד הבכיר ותמיכתו האקטיבית. עוד נמצא שהתנגדות לשינוי, המובל על ידי קצין מטה מתבצעת בעיקר על ידי התעלמות ממנו, אשר די בה כדי למנוע את יישומו של השינוי. מנגד, התנגדות לשינוי המובל על ידי מפקד בכיר מחייבת שליטה במידע מצדם של קציני המטה, ושמירה על פסאדה, שיסודה ביצירת קואליציה. לאור ממצאים אלה, ניתן להבין את המנהיגות במפקדות בכירות, לא כתוצאה של תהליכי השפעה מלמעלה למטה, אלא כתהליך דיאלקטי של שליטה במידע מחד וניהול משמעות מאידך.
גיוס החובה מספק כוח אדם זול לצבא, אולם המגויסים משרתים בצבא תקופה קצרה יחסית שלעתים קרובות איננה מאפשרת למגויסים להפוך למקצוענים בתחומם. המקצועיות הנדרשת בצבאות מודרניים, המשתמשים בטכנולוגיות מתקדמות, מחייבת הכשרה מקצועית ארוכה ואיכות כוח אדם גבוהה. יתר על כן ,שיקולי העלות החליפית של גורמי הייצור בין הון לבין כוח אדם מובילים, לאור העלות התקציבית הנמוכה יחסית של המגויסים, לצבא עתיר כוח אדם. הטענות העיקריות כנגד גיוס מקצועי כוללות את הנטל התקציבי הגבוה, לעתים עד כדי חוסר יכולת של תקציב המדינה לממן את השכר הנדרש לצבא מקצועי; את הפגיעה האפשרית באיכות כוח האדם המגויס בגיוס החובה, שעם יישום גיוס מקצועי יבחר שלא להגיע לצבא, וכך לעתים תיפגע באופן מהותי עוצמת הצבא וביטחון המדינה; את חוסר הייצוגיות של כל חלקי העם בצבא מקצועי, תופעה העלולה לנתק את הקשר בין הצבא לחברה ולהוות, לכן איום פוליטי ; את הערך של הכשרה צבאית לחינוך ולפטריוטיות של הנוער; את חוסר החיבור שעלול להיווצר בין העם למדינה ולערכיה הבסיסיים; את האפשרות שלא ניתן כלל להקים ולהחזיק צבא מילואים או סדיר בהיקף הנדרש; את העלות הגבוהה של המעבר מגיוס חובה לצבא מקצועי ועוד.
המעבר של רוב מדינות העולם המערבי מצבא חובה לצבא מקצועי מצביע על כך שהשינוי הינו אפשרי ואף כדאי, לפחות באותן המדינות שעברו לצבא מקצועי. הצלחת המעבר האמריקאי לצבא מקצועי בתחילת שנות השבעים, התבטאה לדוגמא , ביכולות הגבוהות שהפגין צבא זה במלחמת המפרץ ב- 1991 הצלחה זו פרצה את הדרך למעבר מהיר של מדינות רבות מגיוס חובה מקצועי לגיוס מקצועי בסוף המאה העשרים. היום נראה כי הרוב המכריע של המדינות המערביות מעדיף את הגיוס המקצועי.
מאז הקמתו בשנת 1948 מבוסס צה"ל על גיוס חובה ועל העיקרון שצה"ל הוא צבא העם. זהו מודל המדגיש את החיבור בין העם למדינה באמצעות שירות חובה וגיוס מכל שדרות העם. הספרות האקדמית מייחסת בדרך כלל את בחירת שיטת הגיוס לאילוצים חברתיים/תרבותיים ופחות לשיקולים ביטחוניים או כלכליים מחקר זה מפתח מודל תיאורטי/יישומי, המאפשר לגזור את התמהיל המיטבי של גיוס חובה וגיוס מקצועי למדינת ישראל מבחינה/ ביטחונית וכלכלית. תמהיל הגיוס המיטבי הוא זה שיביא לשיא את עוצמת הצבא הישראלי, בכפיפות לתקציב ביטחון נתון כאשר העוצמה הצבאית נמדדת על ידי התפוקה הפוטנציאלית של הצבא מכלל המשאבים העומדים לרשותו. המודל המפותח והמיושם בעבודה זו מתייחס בין היתר, לאיכות כוח האדם, רמת הטכנולוגיה של מערכות נשק שונות, גובה השכר במשק ועוד . המסקנה העיקרית העולה בעבודה זו היא שהשיעור המיטבי של המתגייסים בגיוס חובה מסך המתגייסים לצבא, תלוי בעיקר בשכר המשולם לחיילי החובה, באיכות היחסית של חיילי החובה לעומת חיילים מקצועיים ובמוטיבציה של החיילים המקצועיים. שכר גבוה יותר של חיילי החובה יביא לגידול בחלק החיילים המקצועיים בצבא .איכות ו/או מוטיבציה גבוהה יותר של החיילים המקצועיים תביא לגידול בחלקם בכוח האדם בצבא. המחקר מראה שלאור צרכי הביטחון הגבוהים של ישראל, כפי שהם באים לידי ביטוי במצבה הגיאופוליטי של ישראל במזרח התיכון ובתקציב הביטחון הגדול של המדינה, התמהיל המיטבי של כוח האדם צריך לכלול שיעור גבוה של גיוס חובה, אולם שיעור זה יקטן ככול שההתקדמות הטכנולוגית בישראל תהיה גבוהה יותר
מושב 3: התקשורת והדיון הציבורי בנושאי צבא וביטחון מנחה: לאה מנדלזיס
הסיקור התקשורתי מתמקד בבחינת ההיבטים הפליליים של הרכש ועוסק רק בשוליים בשאלת הנחיצות האסטרטגית ברכש הצוללות. הדיון בשאלה האם התקשורת מספקת לציבור מידע רלוונטי ומקיף, במגבלות הצנזורה, לצורך קיום דיון ציבורי, הוא דיון מרכזי במחקר על תפקודה של התקשורת בנושאים צבאיים –ביטחוניים מורכבים.
במאמר אנו מציגים פרק ממחקר, המתייחס לסיקור נושאי ביטחון מורכבים בעיתונות המודפסת בישראל, העוסק בנושא הצוללות. ממצאי המחקר הצביעו, על כך שלא רק שנושא הצוללות ו"המכה השנייה" הובלט, כנושא מורכב פחות מנושא פשוט כגון שמירת סודות בצה"ל, אלא שבולטות נמוכה זו, עוד פחתה משמעותית לאור העובדה כי הנושא מוצה באחוז נמוך מאוד. לא זו בלבד, אלא שמסגורו של הנושא אימץ, למעשה, את מדיניותו של המוסד הפוליטי והיה הרבה יותר חיובי מאשר שלילי בכל הנוגע להצדקת ההצטיידות בצוללות.
באמצעות מחקר כמותני ואיכותני, ובהתבסס על תיאוריית "קביעת סדר היום" (agenda setting), ששוכללה במחקר זה, נותחה בולטותו הכללית (salience) של הנושא ואופן מסגורו (framing) בעיתונים "הארץ" ו"ידיעות אחרונות" בשנים 2012-1994. בנוסף נבדק המיצוי (utilization) של הנושא, בצורה שאמורה הייתה לצייד את האזרח הישראלי העירני בידע, שיכול היה לשמש אותו לגבש עמדה בכל הקשור בצורך בהצטיידות צה"ל בצוללות בכלל ובאשר למספר הצוללות שעל חיל הים להפעיל בסופו של דבר, בהיותו זרוע אסטרטגית של מדינת ישראל.
בשלב הראשון סיווג המחקר את נושא הצוללות ו"המכה השנייה" כנושא מורכב, עפ"י מדד המורכבות שאימץ ממחקרי תקשורת קודמים, והשווה אותו לבולטות נושא שנמצא עפ"י אותו מדד שהוא פשוט – נושא שמירת הסודות בצה"ל. ממצאי המחקר הראו, על בסיס מדד בולטות שאף הוא אומץ בחלקו ממחקרי תקשורת קודמים, כי בולטות נושא הצוללות היה כרבע עד כמחצית מבולטות נושא שמירת הסודות בצה"ל בעיתונים הנחקרים.
מהשלב השני ואילך התמקד המחקר בנושא הצוללות בלבד. ממצאי שלב זה, שהתמקד במיצוי הנושא בעיתונים הנחקרים, הראו כי הוא מוצה בשיעור של 25.9 אחוזים בלבד, כלומר שבולטות הסוגיות החשובות בו הגיעה ב"ידיעות אחרונות" וב"הארץ" לכדי כרבע מבולטות הנושא כולו בעיתונים הנחקרים. בשלב השלישי נבדק מסגור הנושא ונמצא כי היה פי שלושה יותר חיובי מאשר שלילי, כלומר שכלל הכותבים בשני העיתונים, ובעיקר כל הכתבים והפרשנים בשני העיתונים הנחקרים, תמכו בפרויקט ההצטיידות בצוללות וכמעט שלא הביעו התנגדות לפרויקט.
בשלב האחרון של המחקר רואיינו עורכים, פרשנים ועיתונאים, ובהם כאלה שהועסקו בעיתונים הנחקרים בתקופה הנחקרת, וזאת כדי לעמוד על הסיבות למידת הסיקור ולאופי הסיקור של הנושא. מהראיונות עלו כמה סיבות עיקריות לאופי הסיקור ובהן ראיית קהל הקוראים ע"י בעלי התפקידים השונים, כמי שלא מסוגל או רוצה להתמודד עם בולטות גבוהה בעיתונות של נושאים מורכבים והסכמה של עיתונים ופרשנים עם הקו שייצג המוסד הפוליטי בעד הצטיידות בצוללות לצורך יכולת "המכה השנייה" במקרה וישראל תותקף בנשק גרעיני ע"י אירן.
לסכום, ניתן לומר, כי הציבור הישראלי לא זכה ב-18 השנים שהמחקר בדק, לקבל מידע שהיה חשוב לו כדי להבין בצורה הראויה את נושא הצוללות ו"המכה השנייה" ולגבש בעטיו עמדה, גם ביקורתית, כפי שדורשת התיאוריה הנורמטיבית בכל הנוגע ליחסי מוסד התקשורת עם המוסד הפוליטי.
במחקר זה נבחנה ההתנהלות התקשורתית של המוסד והשב"כ בתוך השדה התיאורטי של תקשורת אסטרטגית ויחסי ציבור. מחקר מקיף ביחסי ציבור נסוב סביב "מודל ההסתגלות והאימוץ". ביסוד גישה זו עומד הרעיון שיחסי ציבור הם בין היתר משימה ניהולית, שנועדה לסייע בזיהוי ושימור היחסים הקיימים בין הארגונים לבין הסביבה שבה הם פועלים. נקודת המוצא של גישה זו היא כי כל ארגון פועל בחברה מסוימת, בעלת תרבות מסוימת וקודים ייחודיים לה, ולא בתוך בועה המנותקת מן המתרחש סביבה ותדיר שמתרחשים שינויים בזירה הציבורית הדורשים מענה עדכני. ניתן לבחון את הסתגלותו של ארגון בשלוש רמות התייחסות: הרמה הטקטית (ההתנהלות המעשית), הרמה האסטרטגית (הגישה לתקשורת והמסרים העיקריים) והרמה התודעתית (תפיסת הארגון את התקשורת, תרבות התקשורת בארגון וכד').
במחקר זה נבחן אופן הסתגלותם של ארגוני הביון הישראלים למציאות המשתנה באמצעות שני מקרי בוחן שהתרחשו בין השנים 2014-2009. הפרשה האחת, הנוגעת לשב"כ, היא פרשת ענת קם ואילו הפרשה השנייה נוגעת למוסד והיא עוסקת בפרסום סיפורו של בן זייגר, שכונה בתקשורת "האסיר האיקס". המכנה המשותף של שתי הפרשיות הללו הוא שהן מאפשרות לבחון את היחסים בין ארגוני המודיעין לתקשורת, כאשר הם מנסים למנוע ממידע רגיש לזלוג החוצה ולשמור על סודות בעידן של תקשורת פתוחה וגלובלית.
קורפוס המחקר מורכב מניתוח איכותני של סיקור שתי הפרשיות בתקשורת בעיתונים "ידיעות אחרונות" ו"הארץ" כחודש מן היום הראשון לפרסום האירועים (511 פריטים עיתונאים). כיוון שבשני המקרים קדמו לפרסום אירועים משמעותיים נוספים, אותרו חומרים רלוונטיים משלימים באמצעות חיפוש מילות מפתח במנועי החיפוש המרכזיים. המחקר מדגים כיצד שני הארגונים הפעילו שלוש טקטיקות פורמליות ובלתי פורמליות כאשר נקלעו למצב שבו מידע איים לזלוג החוצה: צנזורה, צווי איסור פרסום וכינוס עורכי העיתונים במתכונת שמזכירה את מנגנון ועדת העורכים, שכבר איננו קיים הלכה למעשה. שני ארגוני המודיעין, הגם שהם שונים באופן מהותי האחד מן השני, נהגו באופן דומה ובחרו לדבוק בשלוש המתודות המסורתיות הללו, ששימשו אותם ביעילות שנים רבות, חרף אי התאמתם של כלים אלו לאתגרים התקשורתיים של המאה ה-21. מהלכים אלו הזיקו לארגונים מאד מבחינה תדמיתית, כיוון שהוסיפו לנסות להשתיק את הדיון הציבורי בנושא, גם כאשר הפרשיות כבר הפכו לנחלת הכלל וסוקרו בהרחבה בתקשורת הבינלאומית.
בשל עידן המידע, התחרות הגוברת בין גורמי תקשורת והתפוצה הרחבה של תכנים תקשורתיים, התרחב משמעותית הפער בין תפיסת שירותי המודיעין את תפקידיה של התקשורת בחברה הדמוקרטית לתפיסת התקשורת את התפקידים הללו. המחקר מדגים כי הארגונים התקשו לשנות באופן מהותי ועמוק את התנהלותם מול התקשורת - לא רק ברמה הטקטית והאסטרטגית, אלא בעיקר ברובד התפיסתי והתודעתי - כאשר הם נקלעים למצבים מורכבים שבהם הם נחשפים לציבור. הנקודה המעניינת היא שמחקר קודם הדגים בעקביות כי השב"כ, בניגוד למוסד, בהחלט עשה כברת דרך בשלוש הרמות (ברמה הטקטית, ברמה האסטרטגית ואפילו ברמה התודעתית), אולם המקרה של ענת קם בשב"כ מדגים כי היחסים בין ארגוני המודיעין לתקשורת בישראל מאופיינים יותר בתנועת מטוטלת מאשר בהתפתחות לינארית בכיוון אחד של הסתגלות למציאות תקשורתית משתנה.
ענייני הביטחון היו ונשארו הנושאים החשובים העומדים במרכז ההוויה הישראלית. בראש סדר היום הציבורי תעמודנה תמיד סוגיות קיומיות וביטחון החברה והמדינה. מורכבות היחסים בין התקשורת ומערכת הביטחון, קיבלה מאז מלחמת יום הכיפורים פנים חדשות. חוקרי התקשורת חוזרים וטוענים כי שוב אין זאת תקשורת מגויסת ומתגייסת וכי אין בכוחה של המנהיגות הפוליטית והצבאית להתגבר על עוצמת אמצעי וערוצי התקשורת.
השינוי הגדול שחל לדעת החוקרים בכל הקשור לביטחון, הוא שילוב של הזירה המשפטית עם אנשי התקשורת בביקורת ובמתקפה על מערכת הביטחון וצה"ל. השינוי שחל בחברה הישראלית, שהפכה חברה דמוקרטית וליבראלית, הנותנת דגש לאדם ולחירותו, תנועות נשים, ארגוני להט"בים, ארגוני איכות הסביבה וארגונים נוספים, המוכנים להתעמת עם המערכת הביטחונית וצה"ל, ונעזרים במערכת המשפטית.
לא אחת נתונים עורכי תכניות הטלוויזיה כמו גם עורכי העיתונים בהתלבטות, בה עליהם להכריע בין תפקידם כ"כלב השמירה" של הדמוקרטיה, לבין אילוצים הנובעים מקרבתם לאליטות פוליטיות, ביטחוניות וכלכליות. התפקיד המחייב אחריות לאומית וחברתית, כמו גם משמעת עצמית מצוי בנסיגה, נוכח שינוי הערכים והתחרות ב"אוטוסטראדת המידע". אי היציבות הפוליטית, היעדרו של מרכז פוליטי יציב, בעל סמכות לאומית והעמקת המחלוקות והשסעים בחברה הישראלית, הביאו לידי מרחב תקשורתי חדש. העיתונות המגויסת והמתגייסת, טוענים החוקרים, פינתה מקומה לעיתונות עצמאית ולוחמנית.
התאוריה הנורמטיבית של מערכות היחסים בין המוסד הביטחוני/צבאי ובין התקשורת עוסקת במספר מצבים: א. התקשורת המגויסת. ב. התקשורת המתגייסת מרצון. ג. התקשורת "ככלב שמירה". ד. "המודל המעורב". למעשה במהלך השנים הפכה התקשורת הממוסדת והמפוקחת על ידי גורמי השלטון והביטחון לתקשורת מודרנית, שכוונותיה להוות עיתונות חופשית השומרת על חופש הדעה ו -"זכות הציבור לדעת". אמצעי התקשורת כיום – רשתות הטלוויזיה, הרדיו, האינטרנט והעיתונות, אינם מאפשרים עוד לממסד הביטחוני לשלוט בחשיפת הנתונים והעובדות לציבור כמו בעבר. לא אחת מציגים אמצעי התקשורת מידע לציבור עוד בטרם הגיעו כוחות הביטחון. הציבור חשוף לאירועים בשטח ללא תיווך של דובר צה"ל. גם פרשני אמצעי התקשורת, לעיתים קצינים בכירים במילואים, אינם מחויבים לקו הרשמי של צה"ל ולא אחת סותרים ומתנגחים עם עמדות מערכת הביטחון.
בכוחה של התקשורת כיום, לחשוף מחדלים בצה"ל ולהעלות לסדר היום שאלות הנוגעות לאתיקה ולהומניות, כפי שארע במהלך מלחמת לבנון באירועי "סברה ושתילה" או במהלך האינתיפאדה הראשונה והשנייה, כמו גם במלחמת לבנון השנייה ובלחימה ברצועת עזה במהלך השנים האחרונות.
יש המבקשים לראות ב"מודל המעורב" תפיסה ליברלית חילופית של "אחריות חברתית". כפי שדן כספי רואה במודל זה שילוב של שתי התפיסות גם יחד. מעין ויסות עצמי הבא לדחוק את מעורבות והתערבות הממסד הפוליטי והביטחוני.
טענתי בהרצאה זו היא כי הממסד הביטחוני, לא גילה ואינו מגלה אהדה לחשיפה התקשורתית "העוינת", אך למד כיצד להתמודד עם מרכיב התקשורת במסגרת שיקולי הערכת המצב. צה"ל למד לשתף פעולה עם התקשורת, ואף לרתום אותה לא אחת למטרותיו. בתקופת "המלחמות החדשות" הנערכות בתווך האזרחי , כאשר מרכיב התקשורת הוא כה מרכזי, ברור למפקדי צה"ל כי הקרב הוא גם על התודעה בקרב האויב, כמו גם על דעת הציבור בישראל ובעולם הרחב.
על מנת לבחון את מיקומה של התקשורת בביקורת על צה"ל ופעולותיו בשעת לחימה, בחרתי בסקירת פעולת העיתונות במהלך מבצע "צוק איתן" בשנת 2014. אירוע בוחן זה בא לבחון את מידת הביקורתיות של כתבני ופרשני העיתונות על פעילות צה"ל במהלך הלחימה. השערת המחקר היא שרוב רובם של הכתבים והפרשנים פועלים במסגרת המודל של תקשורת מגויסת ומתוזמנת על ידי המערכת הצבאית במהלך הלחימה. זמנה של ביקורת נוקבת ותפקיד "כלב השמירה", נדחק למועד מאוחר יותר שלאחר גמר האירועים המלחמתיים. המחקר שיוצג בהרצאה זו יתמקד אפוא, באירוע בוחן של השנים האחרונות, המנסה לבחון את מידת הביקורתיות של העיתונות החופשית בישראל על פעולתו של צה"ל ומפקדיו במהלך המלחמה. היכולת של המערכת הפוליטית וצה"ל לשלב ידיים עם התקשורת, מהווים לא אחת סכנה לחופש העיתונות ולתפקידה ככלב השמירה של הדמוקרטיה בישראל.
עבודה זו עוסקת בניתוח פעילות גולשים בעמודי רשתות חברתיות המופעלים באופן רשמי וקבוע על ידי צבא ההגנה לישראל (צה"ל). ככל ארגון ציבורי המקיים מערך של יחסי ציבור, שואף גם הצבא בישראל לגייס אהדה ציבורית ותמיכה לפעולותיו (הלפרין, 2005(. על כן, מאז שנת 2012 פועלת חטיבת דובר צה"ל, היחידה הצבאית האמונה על תחום האינטרנט וקשרי הציבור של צה"ל, לקיים דיאלוג ישיר עם הציבור גם באמצעות רשתות חברתיות מקוונות/
מאז סיומה של מלחמת לבנון השנייה (2006) נבחנו בצה"ל מספר דרכים להעברת מסרים לציבור הישראלי באופן ישיר, לא רק באמצעות 'מתווכים'. לכן, בנוסף לעמוד האינטרנט של צה"ל, בחודש אוקטובר 2010 הוקם עמוד הטוויטר של צה"ל (כיום 127,000 עוקבים). בינואר 2012 הושק עמוד האינסטגרם של צה"ל בעברית (כיום 98,000 עוקבים) ובפברואר 2012 נחנך מחדש עמוד צבא ההגנה לישראל בפיסבוק בעברית (כיום מעל ל- 673,2000 עוקבים).
במהלך מבצע צוק איתן בשנת 2014 פעילות צה"ל ברשתות החברתיות הגיעה לשיא, אז נעשה שימוש נרחב ברשתות החברתיות על מנת להגביר את התמיכה הציבורית בפעולות צה"ל וכדי להעביר הנחיות התגוננות של פיקוד העורף לציבור. המבצע הזניק את כמות העוקבים של צה"ל וסייע בעיצוב פעילות יחסי הציבור של צה"ל ברשתות החברתיות גם בשגרה.
לצה"ל עמודים וחשבונות נוספים ברשתות החברתיות: חשבונות המיועדים לקהלי יעד ממוקדים יותר (דוברי שפות, משרתי הסדיר והמילואים, מלש"בים- מועמדים לשירות בטחון) אולם עבודה זו תתמקד בקשר של צה"ל עם הציבור הישראלי, ומכאן הבחירה בניתוח עמודים המפרסמים בשפה העברית.
העבודה תתבסס על כריית מידע וניתוח תוכן איכותני. הניתוח יתמקד ב- 15 פרסומי צה"ל ברשתות החברתיות, אשר זכו לתגובות הגולשים הרבות ביותר מאז תחילת הפעילות של צה"ל ברשתות החברתיות (2010) ועד ביצוע הניתוח (שנת 2017). שיטת הדגימה תתבסס על ניתוח מסגור 5 הפרסומים הבולטים ביותר מכל תוכן שהועלה רשמית על ידי צה"ל בכל רשת חברתית: פייסבוק, האינסטגרם טוויטר. מטרת הדגימה הינה לנסות ולמצוא מאפיינים משותפים לפרסומים הפופולאריים ביותר, בסיוע מדדי ניתוח איכותניים הניתנים לניתוח ברשתות החברתיות: איתור תמות מובילה בטקסט, ניתוח שעת הפרסום, קיומם או העדרם של לינקים המפנים לאתרים אחרים וצירוף עזרים ויזואליים כגון סרטונים ותמונות, כמות המגיבים וניתוח התגובות הציבוריות: חיובי מול שלילי, דחיית המסר או אימוצו וחיזוקו ועוד. התיאוריה שתסייע לניתוח ולבניית מודל לתיאור הממצאים הינה ה'תיאוריה המעוגנת בשדה'.
המחקר צפוי להאיר היבטים בנוגע לתפיסת צבא ההגנה לישראל על ידי הציבור בעידן הweb 2.0. באמצעות ניתוח תנועות גולשים ברשתות החברתיות, נוכל להבין מהם הנושאים והתחומים אשר מעוררים עניין ומעלים את היקף השיח בעת פרסום תכנים על ידי צה"ל ברשתות החברתיות. מעבר לתרומת הבנת יחסי צבא-חברה בעידן הרשתות החברתיות, העבודה אף עשויה ללמד על אסטרטגיית הדוברות ויחסי הציבור של צה"ל ולסייע להבין האם חלו בה שינויים בתקופה הקצרה, מאז החל הצבא לקחת חלק פעיל בניהול יחסי ציבור ובביצוע דיאלוג ישיר עם הציבור במסגרתן.
מושב 4: השלכות ה"מלחמות החדשות" על הארגון הצבאי מנחה: לימור פומרנץ
"מן ההכרח שיהיה כוח מגויס קבוע, כי אי אפשר לדעת מה יקרה. והכרחי כוח מינימלי מגויס המוכן להדוף ברגע הראשון כל התקפת פתע ולהחזיק מעמד עד שנצליח לקרוא המילואים, לגייס אותם ולערוך אותם לקרב."(בן גוריון בישיבת הכנסת מה- 20 ביוני 1950(.
מדברי בן גוריון ניתן ללמוד על תפיסתו את חלוקת התפקידים וייעוד כוחות המילואים, לעומת הכוחות הסדירים. הסדירים ייעודם להדוף התקפות פתע ולתת מענה ראשוני ואילו על המילואים מוטלת משימת ההכרעה ושינוי פני הקרב. יותר משישים שנה אחרי מתעוררת השאלה האם תפיסה זו עודנה התפיסה העומדת בבסיס מערך המילואים כיום. האם בפועל כוחות המילואים שהופעלו בשנים האחרונות מופעלים תחת תפיסה זו.
ההרצאה מבוססת על מאמר המתבסס על הבנות ממחקרים שנערכו במסגרת מבצע "צוק איתן" ולאחריו בקרב משרתי המילואים שהשתתפו במבצע, כמו גם, על תמונות מצב והבנות של פסיכולוגים צבאיים באוגדות ובפיקודים. ממחקרים אלה ניתן לזהות כי אנו במהלכו של שינוי תפיסתי ביחס להפעלת כוחות המילואים. ניכר כי השינויים במאפייני הלחימה, כמו גם אופני ההפעלה של כוחות המילואים באירועי הלחימה האחרונים, מעצבים מחדש את תפיסות המשרתים כלפי שירותם במילואים בכלל ותפיסותיהם ביחס לייעודם ותפקידם באירועי לחימה בפרט.
בהתאם לכך, ניתן לאפיין מספר מודלים תפיסתיים להפעלת כוחות המילואים, המתקיימים זה לצד זה בתקופה הנוכחית. המודלים השונים שונים זה מזה בתפיסת ייעוד מערך המילואים בלחימה ובחלוקת התפקידים שבין מערך המילואים לבין מערך הסדיר. מצד אחד, מתקיימת התפיסה הקלאסית ביחס לייעוד מערך המילואים, לפיו כוחות המילואים יהוו את "כוחות ההכרעה", ומצד שני מתהוות תפיסות נוספות לאור צרכי השעה, הרואות במילואים כוח "חליף" לכוחות הסדירים. להבנתנו, ניתן למקם את המודלים השונים על ציר, שבקוטב אחד שלו מצויים מודלים הנגזרים מתפיסת "כוחות ההכרעה" ו"לחימת מילואים לצד סדיר", בעוד שבקוטב השני ממוקמת תפיסת "מילואים חליף סדיר".
כלל המודלים הינם מודלים תפיסתיים, המושפעים ממאפייני הלחימה ואופני ההפעלה של כוחות המילואים באירועי לחימה, ולפיכך יש בהם מרכיב דינמי. כל אחד מהמודלים כרוך בחוזה פסיכולוגי אחר מול משרת המילואים, אך הם גם מציבים אתגרים שונים עבור הארגון הצבאי ביחס לסוגיות של גיוס, כשירות ותגמול.
הפיקוד על יחידות צבאיות, המבצעות משימות שיטור באזורים אורבאניים, היא מלאכת אמנות מורכבת וקשה. ליבת ההיגיון של משימות שיטור סותרת את האתוס הצבאי של כיבוש וניצחון דרך הפעלת כוח מאורגנת, שכן היא קוראת לאיפוק בהפעלת הכוח ולשקילת שיקולים רחבים יותר, כגון זכויות אזרח ופרוצדורות והגיונות השאובים מהחוק הפלילי.
ביחידות מסוג זה מפקדים נדרשים "לעמוד במשימה", תוך שהם נעזרים באמצעים העומדים לרשותם, אשר כמעט תמיד הינם אמצעים להפעלת כוח. דרישות סותרות אלו, לעמוד במשימה תוך שימוש בכוח מצד אחד, והימנעות משימוש בכוח מצד שני, יוצרות עבור המפקדים סביבה של פרדוקסים, בתוכה הם צריכים לפעול ולנווט את אנשיהם. סביבה פרדוקסלית זו בוודאי גם גובה מחיר ממידת האותנטיות המנהיגותית אותה מפקדים יכולים להביא לכדי מימוש.
מנהיגות אותנטית הינה מושג חדש ביחס למושג האותנטיות (שמופיע כבר בכתביהם של סוקרטס ואריסטו) אך גם היא כבר נבחנת החל משנות ה 60 של המאה ה-20. Walumbwa מגדיר מנהיגות אותנטית כ"דפוס התנהגות של מנהיג אשר מתבסס ומנסה לקדם יכולות פסיכולוגיות חיוביות ואקלים אתי חיובי, אשר מטפח מודעות עצמית, זווית הסתכלות מוסרית, עיבוד מאוזן של המידע ושקיפות במערכות היחסים מצד המנהיג והמונהגים המקדמת פיתוח אישי". מהספרות עולה, כי למנהיגות אותנטית מתאם חיובי עם אמון במנהיגות, הזדהות ארגונית וביצועים בעבודה.
אולם פעמים רבות, ובוודאי במקום מורכב מבצעית כגון אזור יהודה ושומרון, שמירה על אותנטיות הינה אתגר. הדרישות הסותרות במקום כזה, בין הפעלת הכוח הצבאי כמרכיב חיוני בפעילות המבצעית, לבין הכורח לא להפעיל כוח זה מסיבות רבות ושונות, מציבות את המפקדים בפני אתגר כיצד להתמודד בתווך זה. עיקר הפרדוקס נעוץ בהפעלה של ארגון צבאי בעל הגיון של הפעלת כוח תחת הגיון של שיטור. מטרת המחקר שיוצג כאן הינה לבחון את הדרכים בהן מפקדים מתמודדים עם הסביבה הפרדוקסלית בעיקר דרך תהליך הסנסמייקניג (sense making) אותו הם עושים בעצמם ודפוסי הסנסגיבינג בהם הם משתמשים כדי להסביר לפקודיהם את החלטותיהם.
במסגרת המחקר רואיינו 30 קצינים בדרגת סג"ם / סגן המשרתים באיו"ש כמפקדי מחלקות לגבי הדרך בה הם מבינים את המשימה באיו"ש ודרישותיה מהם, וכיצד הסבירו זאת לחייליהם. במקביל, חיילי המחלקה של אותם המפקדים מלאו שאלונים הנוגעים למידת האותנטיות המנהיגותית הנתפסת של מפקד המחלקה. נוסף על כך, מפקד הפלוגה תושאל לגבי מידת האפקטיביות המבצעית של מפקד המחלקה כך שהתקבל מערך מחקרי של Mixed methods.
בשלב ראשון התבסס ניתוח הנתונים על ניתוח תוכן של תשובות המפקדים בראיון לשאלות הנוגעות לדרך בה הם מבינים את משימתם והיכן הם מוצאים בה דרישות סותרות, ועל הדרך בה הם מתקשרים את המשימה ומורכבותה לחייליהם. לאחר מכן חולקו המפקדים לשלוש קבוצות: מפקדים שנתפסים על ידי חייליהם כבעלי רמת אותנטיות גבוה, ממוצעת ונמוכה. בשלב האחרון הושוו אסטרטגיות הסנסמייקניג והסנסגיבינג של כל קבוצה, בניסיון לאתר אסטרטגיות נפוצות יותר. ממצאים ראשוניים מצביעים על שלושה סוגים של סנסגיבינג בהם עוסקים מ"מים. הסוג הראשון הוא סנסגיבינג קונקרטי: מפקדים אלה אינם מספקים הסבר רחב או הקשר לדרך בה יש לבצע את הפעילות המבצעית אלא מתייחסים בעיקר לחוקי "עשה ואל תעשה". הסוג השני הוא סנסגיבינג מוסרי: מפקדים אלה מספקים הסברים "ערכיים" ומוסריים המהווים מסגרת לדרך בה יש להתנהג ולפעול במהלך הפעילות המבצעית באיו"ש. הסוג השלישי הינו סנסגיבינג פרקטי: מפקדים אלה מספקים הסברים תועלתניים המהווים מסגרת לדרך בה יש לפעול בזמן הפעילות המבצעית.
השיח על "מלחמות חדשות" קושר בין השתנות התנאים המבצעיים, החברתיים והתרבותיים של הלחימה לבין הצורות שלובשים העימותים הצבאיים ובכלל זה המקום שתופסות טכנולוגיות תקשורת ומידע. בדומה לצבאות מערביים אחרים, גם צה"ל מאמץ תפיסות וטכנולוגיות בתחום המידע (מודיעין, תקשוב), שמטרתן להגביר את אפקטיביות הלחימה לאור השינויים במאפייני האויב ובסביבת הלחימה. המחקר שעליו מבוססת ההרצאה, הוא חלק מסדרה של מחקרים שליוו את הטמעתה של תפיסת "מודיעין עתיר" ושל טכנולוגיות מידע חדשות ביחידות לוחמות. המחקר ביקש לעמוד על ההשלכות של אותן מערכות על היחידות, ובתוך כך לספק למובילי המהלך תשתית אמפירית מזווית חברתית, לדיון על תרומתן לאפקטיביות המבצעית. במסגרת המחקר רואיינו מפקדי יחידות וקציני מטה ביחידות לוחמות על ניסיונם המבצעי עם המערכות החדשות. לאור המחקר ניתן להצביע על ההשלכות של השינויים התפיסתיים והטכנולוגיים על תבניות החשיבה והפעולה של המפקדים. תבניות אלה משפיעות על תהליכי הערכת המצב במפקדות ועל דפוסים של הפעלת כוח, כמו גם על ממשקים בין דרגים ועל משמעותם של מושגי החיכוך ואי הוודאות.
תבנית חשיבה מרכזית דרכה מפקדים וקציני מטה מבינים את תהליכי השליטה והבקרה היא "ידע =כוח". המרכיבים הבסיסיים של משוואה זו הם מומחיות, ידיעה, צמצום אי הוודאות ושליטה. אף כי חווית הלחימה מעמתת מפקדים וקציני מטה עם מגבלותיהן של מערכות השליטה והבקרה ומנכיחה את העמימות כחלק בלתי נפרד מהלחימה, ריבוי הנתונים ורמת הדיוק שלהם מבססת בקרבם תחושה של ידיעה ביחס למציאות ושל צמצום אי הוודאות בשדה הקרב. לתפיסות אלה נקשרת דומיננטיות גוברת של מערכות המידע ושל בעלי התפקידים האחראים עליהם, בתהליכי התכנון והערכת המצב. מערכות השליטה, הבקרה והמידע מזוהות עם שליטה בשני מובנים בולטים: יכולת תקיפה מרחוק, בהתבסס על שילוב של בין מידע ליכולות אש ויכולת הגנה, המבוססת על זיהוי מוקדם של איומים פוטנציאליים.
מול החשש מהצפה של מידע שמעמיס על המפקדות, מאט את קצב העבודה ומקשה על הבחנה בין עיקר לטפל, מהמחקר עלה כי לא זו חווית המפקדים; היחס לכמות המידע נגזר מתוך הבחנה בין שלבים בלחימה ולאור צרכי המידע שלהם והפניות שלהם לעבד את המידע. יש שלבים שבהם ריבוי מידע נתפס כדבר חיובי ורצוי, כי יש להם תנאים נוחים לעבד אותו, בעוד שבשלבים אחרים אותו היקף של מידע ייתפס כעומס מיותר. יתירה מכך, ממד בולט בחוויית המפקדים היה פער בין הציפיה לריבוי מידע לכל אורך הלחימה, לבין מציאות של נדירות ודלילות בשלבים מסוימים. למידע עצמו יכול להיות אפקט מרגיע או מלחיץ: מחד, המידע מייצר חוויה של שליטה וודאות, אך לעתים הוא מגביר את תפיסת האיום לרמת המעוררת לחץ וחרדה. גם כאשר אמינותו מוטלת בספק, מפקדים מתקשים לבטל מידע שמופיע על גבי מערכות השליטה והבקרה. אפקט נוסף של התעצמות משקלו של המידע בקבלת ההחלטות, הוא עקת קרב של בעלי התפקידים במפקדה האמונים על הפקתו ופרשנותו. המרכזיות שלהם מטילה עליהם קצב עבודה אינטנסיבי המלווה בהתלבטויות ולעתים גם בתחושות אשם, בין היתר משום שפגיעות של הכוחות נקשרת למחסור במידע או החמצה של מידע.
מתבניות חשיבה וחוויה אלה נגזרים מספר דפוסי פעולה בולטים, ביניהם הסתמכות רבה על מודיעין בתכנון ובקבלת החלטות תוך כדי לחימה, הצמדות לרובד "עובדתי" ופרקטיקות של ריסון, סינון ומיון מידע. החשש שהסתמכות על מערכות שליטה ובקרה תביא לתלות במידע תוך פגיעה ביכולת לפעול בלעדיו, השכיח בכתיבה על השלכות השליטה ובקרה, עלה בעיקר כסיכון פוטנציאלי ולא כתופעה מבוססת.
לדפוסי חשיבה ופעולה אלה יש השלכות במספר מישורים: הם משפיעים על אופיים של ניהול הקרב ונוהל הקרב, הם מעצבים מחדש את היחסים בין הדרגים ואת התפקידים ותהליכי העבודה במפקדות והם יוצקים תוכן חדש למושגי יסוד צבאיים כגון חיכוך ואי וודאות.
מושב 5: קהילתיות, מורשת וקבוצות חברתיות מנחה: אודי לבל
הבול, שהוכנס לראשונה לשימוש בבריטניה במאי 1840 כעריך לתשלום בעבור משלוח דברי דואר, נהפך בהדרגה לאמצעי תשלום מקובל בכל רחבי העולם. אך בולי דואר אינם קבלה תמימה. הם מכילים מסרים רבים, גלויים וסמויים, על המדינה, אופייה ומהותה, שנועדו לשקף ולבטא את הדימוי העצמי שהמדינה מבקשת להקרין הן כלפי חוץ (העולם) הן כלפי פנים (תושבי המדינה).
מדינות מנפיקות בולים למטרות מגוונות ביניהן ציון חגים, יובלות ואירועים לאומיים ובינלאומיים, להנצחת אישים, לקידום מטרות חברתיות, לקידום התיירות, להנצחת המורשת התרבותית ועוד. בפועל, הבולים משמשים את האליטות השולטות כשליחים תקשורתיים, או כ"שגרירים של נייר", המתווים לאזרחים מן השורה את ה"תרבות ההגמונית כנתינים של השיח המרכיב אותה". מחקרים חשפו, כדוגמה, את השימוש שעושות ממשלות כדי לעצב את הגבולות המדיניים בתודעה הציבורית, את ייצוגם של נושאים שונים כמו ספורט או את תת-הייצוג של קבוצות מסוימות בישראל, כמו נשים.
מבחינה זו עשויים הבולים, שהם אמצעי תקשורת זעיר המופץ במאות אלפי עותקים, להוות פריזמה מחקרית בעלת חשיבות, שכן ההחלטה אילו נושאים או מי וכיצד יונצחו על גבי הבולים, שהם מסמך רשמי של המדינה, פירושה למעשה גם ייצוג, הנצחה והבניית הזיכרון התרבותי. "בולי דואר [...] הם 'חלון' של המדינה, שכן באמצעות הבולים המדינה יכולה להחליט מה היא רוצה להראות לאחרים על אודותיה". מבחינתה של המדינה, המנפיקה את הבולים, יש לבולים תפקיד כפול, מעבר להיותם מעין קבלה בעבור שירותי דואר. האחד, אמצעי לטיפוח ולשימור של ערכים לאומיים, מסורות, נושאים ואישים הנמצאים בקונצנזוס החברתי-תרבותי, והשני - אמצעי הסברה ותעמולה, הן לצרכים פנים-מדינתיים הן לצרכים חוץ-מדינתיים. מכאן, שניתוח תוכנם של הבולים עשוי ללמד על מעמדם של הנושא, של הקבוצה או של האדם, שלהם מוקדשים הבולים, ועל חשיבותם במארג הערכים הלאומי.
המחקר הנוכחי בוחן את ייצוג נושא הצבא והביטחון על בולי מדינת ישראל, מהיבטים שונים, כביטוי וכשיקוף של ייצוג בתחומים שונים של החברה בישראל. לצורך המחקר נסקרו כל הבולים שהנפיקה מדינת ישראל מאז הקמתה ועד סוף שנת 2016, ובסך הכול 2,424 בולים. סקירת הבולים התבססה על קטלוג בולי ישראל (2016), שהוצא לאור על-ידי התאחדות בולאי ישראל.
בחינה של כל הבולים שהופיעו משנת 1948 ועד סוף שנת 2016 מלמדת על שחיקה הדרגתית ונמשכת, לאורך השנים, בייצוגם של נושאי צבא וביטחון. כך, כדוגמה, אם בעשור הראשון לאחר הקמת המדינה הוקדשו 12.2% מבולי המדינה לנושאי צבא וביטחון, הרי במשך השנים נחלשה בולטות הנושאים הללו והגיעה ל-2.8% בלבד בעשור השביעי למדינה. בחישוב הבולים לא נכללו בולים המוקדשים לנושאי ביטחון וצבא בתקופה היישובית לפני הקמת המדינה, כמו המחתרות וראשיהן, הצנחנים, עולי הגרדום ועוד.
המחקר הנוכחי בוחן את הסיבות השונות לשחיקה בייצוגו של הנושא הצבאי-ביטחוני על בולי ישראל, ואף מציע הסברים למגמה זו, העשויה ללמד לא רק על שינויים בתפיסה הממלכתית בשאלת הצבא והביטחון, אלא גם על תמורות חברתיות המשתקפות ב"חלון של המדינה". יצוין, כי הייצוג של נושאי צבא וביטחון על בולי ישראל משולל, כמעט לחלוטין, היבט פרסונלי. בול אחד בלבד, שהוצא לאור לזכרו של הרמטכ"ל הראשון, יעקב דורי, הוא בעל אופי אישי, בעוד שבתחומים אחרים, כמו פוליטיקה, ספורט, אמנות, מוסיקה או דת – הונפקו בולים רבים המוקדשים לדמויות פרסונליות.
המפגש בין ילדות ומלחמה מהווה מעין אוקסימורון כואב ובלתי טבעי, כאשר תום הילדות פוגש ברוע המלחמה. מדינתנו הקטנה ידעה מלחמות רבות מיום הקמתה. בעבר, חקר המלחמות התמקד בעיקר במהלכי הקרבות ובלוחמים. ברבות השנים, נוספו מחקרים הבוחנים תהליכים היסטוריים אלו מנקודת המבט של החברה האזרחית, ובכללה הילדים.
עיתונות היסטורית מהווה אחד המקורות לבחינת תהליכים ומגמות אשר עברו על החברה. עיתון – כשמו כן הוא, מתיימר להביא בשורותיו את ביטויי העת, ומתוקף כך משקף את רוח התקופה והחברה. לצד זאת, בעיתונות יש ניסיון לעצב את החברה ולהנחיל לה ערכים ותפיסות בהתאם לתפיסת מערכת העיתון. בעיתונות הילדים ניכרת המגמה השנייה ביתר שאת, שכן המבוגרים הם כותביהם העיקריים של עיתוני הילדים, אשר נתפסו ככלי חינוכי וסוכן תרבותי.
מחקר זה מנתח לראשונה את עיתונות הילדים העברית שהתפרסמה בתקופת מלחמת יום-הכיפורים ובמהלך השנה שלאחריה. זאת מתוך מטרה לבחון את האופן בו השתקפה המלחמה בעיתונות הילדים התקופתית, לעמוד על המסרים אותם ביקשו המבוגרים להתוות לצעירים בחברה, ומתוך כך לעמוד על מקומה של עיתונות הילדים התקופתית בזמן המשבר הלאומי - בתקופת מלחמת יום הכיפורים, אשר נתפסת כקו פרשת מים בציבוריות הישראלית.
מתודולוגית המחקר כללה ניתוח תוכן של ארבעה עיתוני ילדים, השונים זה מזה בקהל היעד ובשיוך לסקטור חברתי: 'דבר לילדים' שויך לעיתון 'דבר' של זרם מפא"י; 'משמר לילדים' שויך לעיתון 'משמר' של זרם מפ"ם; 'הארץ שלנו' שויך לעיתון 'הארץ', ונחשב לעיתון הילדים הא-מפלגתי הראשון. לעומתם העיתון 'זרקור', הנחשב לעיתון החרדי הראשון, לא שויך לאף עיתון מבוגרים ויצא באופן עצמאי, עם זאת הוא שויך למגזר חברתי ספציפי. העיתונים הללו נבחרו למחקר זה גם מאחר והם עיתוני הילדים שיצאו באותה התקופה ומייצגים זרמים שונים בחברה הישראלית. מתוך כל אחד מהעיתונים, הגיליונות הרלוונטיים למחקר הם אלו שיצאו עם פרוץ המלחמה ועד לגיליון החותם את שנת תשל"ד. המחקר ברובו איכותני ומתבסס על ניתוח תוכן על פי מתודת המחקר ההיסטורי, תוך שילוב נתונים כמותיים, כאשר נראו מגמות מהותיות אשר היה ניתן להציגן באופן כמותי לחידוד הדברים.
מניתוח העיתונים עולה כי הכותבים בעיתוני הילדים השונים הם בעיקר מבוגרים, אשר כתיבתם מזוהה פוליטית ורעיונית עם תפיסת העיתון. עורכי העיתונים לא ראו בהם כלי 'בידורי' בלבד, אלא במה ראויה להנגשת תכנים מפורטים על ההיבטים השונים הקשורים למצב המלחמתי. העורכים תפסו את הילדים כחלק אינטגראלי מהחברה בישראל, וכבוגרים דיים בכדי להבין את המצב המורכב בו שרוי העם, כולל סוגיות פוליטיות סבוכות. לצד הגשת התוכן המלחמתי, יש בעיתונות ניסיון ברור לעודד את הדור הצעיר לאור המצב הקשה.
העיסוק במלחמה נכח בעיתונות הילדים הן במדורי החדשות הקבועים והן במדורים נוספים, ביניהם אף מדורי הבדיחות, החידות והקומיקס. עיסוק זה כלל היבטים אישיים-נפשיים כגון התייחסויות לסיוטים שחוו הילדים בעקבות המצב, והן היבטים לאומיים-קולקטיביים הקשורים למצב. כך למשל, הובאו פירוט הקרבות בצירוף מפות, קטעים מנאומים של אישים בכירים בשלטון, תמיכה בצה"ל, ושימוש בעיתונות לגיוס הקוראים הצעירים לתרום חלקם למאמץ המלחמתי בהתנדבויות שונות.
מניתוח עיתונות הילדים התקופתית עולה כי בשנות השבעים עיתונות הילדים עדיין מגויסת לטובת הלאום, כפי שהיה בעשור הראשון למדינה. עורכי העיתונים תפסו את תפקידם כמחנכי הדור הצעיר, וניצלו את תפקידם לחיזוק החוסן הנפשי והלאומי, דרך אפיקים שונים. לצד זאת, ניתן לזהות בעיתונות הילדים את ניצני השינוי שחלו בחברה הישראלית בשנות השבעים. כך למשל, נראית תפיסה אמביוולנטית ביחס אל הילדות. לצד הקולקטיביות הפטריוטית, שבה גם הילד גויס לצרכי הלאום, יש בעיתונות הילדים הדים לראייה אינדיבידואלית, המתמקדת בצרכים הנפשיים הייחודיים של הילדים. תחום נוסף בו נראים שינויי מגמה בחברה הישראלית הוא היחס לפצועי צה"ל. בייצוגי הפצועים ישנה התייחסות גם לטראומות הנפשיות המלוות את חיילי צה"ל. לאחר מלחמת יום-הכיפורים ניכר שינוי משמעותי ביחס הציבורי והממסדי לפציעות נפשיות, ודבר זה בא לידי ביטוי אף בעיתונות הילדים. בנוסף, בעיתונות הילדים ישנם הדים לשינוי תפיסת השבי בחברה הישראלית. עד מלחמת יום-הכיפורים קודשה גישת הלחימה עד הכדור האחרון, דוגמת אתוס מצדה ותל-חי. לאחר מלחמת יום-הכיפורים השבי נתפס כלגיטימי, והדבר בא לידי ביטוי בעיתונות הילדים, בה תוארה ההליכה לשבי בגאון. ככל הנראה ביטויים אלו, מצביעים על ניצנים של שינויי המגמה בחברה הישראלית בעקבות מלחמת יום-הכיפורים, שנתפסה לימים כקו פרשת מים משמעותי בציבוריות הישראלית.
מחקר זה עוסק בנכסי מורשת ביטחון בנויה, הנמצאים במתחמים צבאיים ומנוהלים ע״י רשויות הצבא. המחקר בא לבחון את הגישות השונות לשימור המורשת הבנויה ואת כלי הניהול של נכסים היסטוריים בצבאות העולם ובצבא הישראלי. ככלל, את תופעת הביטחון במרחב מכוונים שני גורמים עיקריים: מערכת צבאית ומערכת אזרחית. מערכות אלו מעצבות ומשפיעות על מרחב נתון בהתאם לתפיסות ביטחוניות אל מול מציאות ביטחונית משתנה, ושתיהן מכוונות, לרוב, ע"י מערכת שלטונית הפועלת על פי אידיאולוגיה. למערכת זו ביטוי במדיניות התכנון וחלוקת המשאבים, גם כלפי תופעת השימור.
מטרת המחקר לבחון את המקרה המקומי אל מול הניסיון הבינלאומי בתחום השימור ואת הכלים העומדים לרשות הצבא בהגנה ושימור נכסים היסטוריים הנמצאים בשימושו ותחת אחריותו. הסוגיה המרכזית דנה בקשרים שמתקיימים בין שלושה גורמים וביחסים ביניהם: 1. הגדרה וניהול התופעה של נכסי מורשת תרבות מוחשיים; 2. הגדרה וניהול נכסי מורשת תרבותית מוחשיים המצויים במתחמי ביטחון; 3. תפקידו של הארגון הצבאי הנדרש לניהול נכסים המצויים בתחומי אחריותו. במילים אחרות, האופן בו צבא מנהל את נכסי המורשת הבנויה הנמצאים בתחומי המרחב עליו הוא אחראי, זאת לאור ההגדרות, ההוראות וכללי הניהול של תופעת המורשת התרבותית המוחשית האוניברסאלית.
בשנים האחרונות ניתן לזהות דיון ומחקר ביחסי מרחב, ביטחון ונכסי מורשת העוסק בשלושה רבדים: הרס כתוצאה ממאבק צבאי מזוין או פעילות אלימה אחרת כנגד מורשת תרבות; יצירה תרבותית המבטאת נושאי ביטחון ומייצגת ערכים תרבותיים וחברתיים הקשורים בביטחון; ניהול של נכסי תרבות במרחב צבאי ותחזוקתם.
נוכחותם של המחנות והמתקנים הצבאיים במרחב הפיסי ובמרחב התרבות הישראלי מייחדים את מדינת ישראל מול מדינות אחרות, הן משום שכיחותם ומיקומם של רבים מהם בסמיכות למרכזים עירוניים או בתוכם, והן משום התפקיד הייצוגי שהם נושאים בחברה הישראלית. זיהוי תופעת קיומם של נכסי מורשת בנויה בתחומי המחנות הצבאיים והתהליכים העכשוויים הקשורים להערכות מחדש של הצבא במרחב הישראלי, מצביעים על שני מצבים בהם נתונים נכסים אלה: האחד - קיימים נכסים (נכסי מורשת תרבותית בנויה) הנמצאים בתהליך חשיפה בעקבות התוכנית לשיווק מחנות צה"ל. השני - קיימים נכסים שבשלב זה אינם מיועדים לעבור למרחב האזרחי והאחריות עליהם נשארת בחסות מערכת הביטחון.
ייחודו של המחקר הוא בנקודת הזמן בו הוא נערך, במקביל לתהליכים המתרחשים במרחב הישראלי, וכן בזכות השוואת התופעה בצבאות שלוש מדינות: ארה״ב, אוסטרליה ואיטליה אל מול המקרה הישראלי (צה״ל).
בחלק הראשון של ההרצאה אציג באמצעות ניתוח מקרי מבחן את הניסיון הבינלאומי המצטבר בניהול נכסי התרבות המתקיימים במחנות ובמתקנים צבאיים הנמצאים תחת סמכותם של מנגנוני הביטחון הרשמיים של המדינות, תוך בחינת הנושאים הבאים: מדיניות מדינתית ומסגרת חוקית לניהול מורשת בנויה בזיקה למערכת הביטחון והצבא; הגדרת מורשת תרבות לאומית ותחום מורשת ביטחון; פעילות צבא המדינה בהקשר של ניהול נכסי מורשת תרבות; פיקוח / ממשק אזרחי על תחום המורשת; יחסי צבא-חברה באופן כללי.
בחלק השני של ההרצאה יוצג המקרה הישראלי בהרחבה: צה״ל ״בעל הבית״ של מבנים ומתקנים היסטוריים בעלי ערכים האחראי מטעם המדינה לניהולם. צה״ל, מטבעו, מתפקד כרשות אוטונומית והוראותיו מחייבות אך ורק את המערכת הצה"לית והביטחונית; מחנות צה"ל מהווים ״תחום סגור״ בפני הסקטור האזרחי מבחינה מרחבית ותכנונית והממשק בין שתי המערכות מועט ונמצא בשליטה מוחלטת של מערכת הביטחון המאפשרת, באופן מבוקר, גישה חלקית לנכסי המורשת הנמצאים במתחמי אחריותה. בהרצאה אראה כי בעקבות יוזמות פרטיות ומודעות של יחידים בצה״ל לנושא שימור המורשת, שהושפעו מהשיח האזרחי, צה"ל – כארגון – זיהה את חשיבותה של סוגיית השימור במחנות ובמתקנים המצויים בשליטתו ומשקיע משאבים ופעילות לפיתוח תחום זה.
בחלק האחרון של ההרצאה אציג מספר מסקנות הנובעות מהשוואה שנערכה בין גישות השימור וכלי ניהול נכסי מורשת במדינות העולם שנסקרו לבין ישראל. השוואה זו מראה את הפער הקיים בגישה וביחס למורשת הלאומית, ובכלים הנמצאים בידי מערכות הביטחון במדינות העולם כדי להתמודד עם משימת ניהול הנכסים ההיסטוריים הנמצאים בתחומה ותחת השפעתה הישירה.
מושב 6: היבטים של מגדר ומשפחה בשירות הצבאי מנחה: מיטל עירן יונה
עד הקמת המדינה שירתו נשים דתיות רבות בהתנדבות במסגרת המחתרות, בעיקר באצ"ל ובלח"י. הקמת המדינה וקביעת מנגנון לגיוס חובה של בני הנוער, יצרו מחלוקת קשה סביב גיוסן. הממסד הדתי ברובו שלל גיוס נשים ככלל ונשים דתיות בפרט לצבא. כחלק מפשרה שהתקיימה בין המפלגות הדתיות ומפא"י, נשים דתיות קיבלו פטור רשמי מגיוס. הסדר חוקי זה התבסס לצידה של נורמה של התנדבות לשירות לאומי, הקיימת עד היום בקרב נשים מהמגזר הדתי-לאומי.
בשנים האחרונות ניתן לזהות עלייה מסוימת בשיעור הצעירות בוגרות החינוך הדתי לאומי הבוחרות להתגייס לצה"ל. ניתן לתלות את השינוי במאמצי צה"ל לשילוב ולעידוד הגיוס וכן לתמורות חברתיות בחברה הדתית לאומית. השינויים בצה"ל כללו בניית מסלולי שירות ייחודיים והתאמת תנאי השירות, שיתוף פעולה עם ארגונים אזרחיים והקמת מסגרות ארגוניות במיטב וברבנות שמטרתן טיפול בקבוצה זו. ואילו השינויים בחלקים מתוך החברה הדתית- לאומית הצביעו על פריחה של זרם פמיניסטי-דתי, שקרא לערער על המונופול הגברי והשתקף בהקמתם של מוסדות תומכי גיוס בציונות הדתית.
עם זאת, מרבית הנשים שלמדו בחינוך דתי ממלכתי לא מתגייסות לצה"ל. לצדן של בוגרות החינוך הממלכתי דתי, ישנן נשים רבות שלמדו בחינוך ממלכתי שבחרו גם כן שלא להתגייס. במחקר זה בחנו את השיח והמבנה החברתי המשתקף בתפיסותיהן של צעירות בגילאי 18- 21 שלא התגייסו על בסיס פטור דתי. לשם כך קיימנו 21 ראיונות חצי מובנים בסגנון "סיפור חיים" עם צעירות אשר קיבלו פטור משרות צבאי על בסיס דתי. הראיונות התמקדו בצמתי החלטה רלוונטיים בתהליך קבלת ההחלטות והשיקולים. כמחצית מהמרואיינות נדגמו באופן אקראי מהחינוך הממלכתי דתי והשאר מהחינוך הממלכתי.
במחקר נמצאו שלושה סוגי שיחים עיקריים ביחס לשירות הצבאי בקרב מצהירות הדת שרואיינו:
ה'שיח הנורמטיבי מוסדי', 'שיח התאמה והסתגלות' ו'השיח התעסוקתי/כלכלי'. בנוסף, מהראיונות עלו שתי תפיסות כלפי השירות הצבאי והלאומי, אשר להם להבנתנו תפקיד משמעותי בעיצוב השיחים שתוארו: "אופיו" המגדרי של השירות הצבאי' ו'דימוי השירות הלאומי'.
ממצאי המחקר מלמדים כי הצהרת דת אינה אקט דתי בלבד, ומשקפת אינטראקציה בין המצב החוקי במדינת ישראל, נורמות וערכים חברתיים ותפיסת שירות ממוגדרת של הצבא והשירות הלאומי.
הגיוון המתרחב בסוגים של המשפחות והסדרים זוגיים חדשים, מצריך בחינה מחדש של ארגונים, והאופן בו הם נערכים לספק את צרכי המשפחות "החדשות". מתוך כך, מטרת המחקר הנוכחי, שהינו הראשון מסוגו הנערך בארגונים צבאיים, הייתה לבחון את נקודת המפגש בין דגמים שונים של משפחות שאנו נכנה כ"חדשות", לבין הארגון הצבאי על מאפייניו הייחודיים, מתוך הנחה שמפגש זה עשוי לייצר אתגרים חדשים ומשמעויות ייחודיות, הן עבור צה"ל והן עבור המשרתות והמשרתים בו, ולאור זאת להציע המלצות לשיפור.
לצורך המחקר בוצעו 23 ראיונות עומק חצי מובנים עם משרתות ומשרתי קבע, בגיל 27 ומעלה, המשתייכים לאחד מדפוסי המשפחה הבאים: משפחות חד מיניות, אימהות יחידניות, וגרושות וגרושים.
ממצאי המחקר מלמדים כי הגיוון במאפייני המשפחות החדשות, מייצר גם גיוון באתגרים הניצבים בפני משרתי קבע, המבקשים לשלב בין שירות תובעני בצבא לבין הורות במשפחה "חדשה". קושי רב במיוחד זוהה במשפחות של אימהות יחידניות, המתמודדות עם גידול ילדים לבד לעומת משפחות גרושות וחד מיניות, שעל אף ייחודן, ההתמודדות שלהם עם ההורות היא במסגרת זוגית שהיא גם לרוב תומכת, כך שהאתגרים איתן הן מתמודדות היו שונים. כמו כן נמצא כי למפקדים יש תפקיד מכריע בהשפעה על יכולת המשרתים בכל המשפחות לשלב בין משפחה וקריירה צבאית, וכן זוהה פער בין האופן בו פועל צה"ל כמערכת בירוקרטית לבין צה"ל כמערכת תרבותית.
חלקו השני של המחקר נשען על עשרות ראיונות שנערכו בגדודי חי"ר קל מעורבים. הראיונות הקיפו חיילות וחיילים, מפקדות ומפקדים בדרגים שונים, והתמקדו לא רק בחוויה האישית, אלא גם בביצועיהן של חיילות קרביות בתעסוקות מבצעיות. בחלק זה מפיק המחקר לא מעט מן התשובות הניתנות הישר מן השטח, על ידי לוחמים ולוחמות, לטענות המועלות בחלק הראשון.
כמו כן העלו הראיונות שנערכו בקרב הלוחמים והלוחמות, כי השירות המעורב יש בו ערך מוסף סינרגטי, שאיננו קיים ביחידות אחרות. לפיכך, נתוני המחקר מעלים, מתוך הניסיון הישראלי בגדודי חי"ר קל וכן בפלוגות מג"ב, כי שילובן של נשים בלחימה מהווה מכפיל כוח הן ברמת היחידה הבודדת והן בראייה המערכתית הכלל צה"לית.
מושב 7: New Approaches to the Study of Military Combat Formations Chairman: Eyal Ben–Ari
The presentation focuses on the big questions and challenges regarding the need to bridge between 9 hierarchal levels where cognitive flexibility, abstract vis-à-vis concrete and big ideas, design vis-à-vis military approach concentrating on achieving the mission, efficiency and exercising force and the system versus the combat theater will be discussed as major relevant concepts, tensions and insights regarding the topic.
מושב 8: לגיטימציה, מוסר והמלחמות החדשות מנחה: עפרה בן ישי
במהלך המאה ה-19 ומרבית המאה ה-20, מדינות תפסו את האפשרות לבצע פעולות צבאיות למטרות ענישה בתגובה להתקפות עליהן, כזכות מובנת מאליה ואף חובתן כלפי אזרחיהן. אמנם בחצי המאה האחרונה, יש מגמה השואפת להטיל סימן שאלה על תפיסה זו, והמחשבה על הפעלת כוח שאינו תוך כדי הדיפת מתקפה, סובלת באופן הולך וגובר מחוסר לגיטימיות. יש לשאול כיצד התרחש שינוי זה בשיח ההגותי והמשפטי על מוסר מלחמה וכן, למרות המגמה לצמצם את העילות המוצדקות לשימוש בכוח לכדי פעולות הגנתיות טהורות, יש לשאול האם יש בכל זאת מקום לדון במוסריות של פעולות שאינן הגנתיות במובן הטהור, אלא מבוצעות לאחר הסרת האיום המידי, המכונות פעולות למטרות 'ענישה'.
שאלה זו הופכת לאקטואלית ביותר בזמננו, תקופה בה זה זמן רב שמלחמות אינן מתנהלות בין צבאות סדורים, הנתונים למרותן של ממשלות בעלות סמכות, בהן הצדדים מכריזים על היותן במצב של מלחמה ופועלים להשמיד את הכוחות של הצד הנגדי עד להכרזת סיומה של המלחמה. אם כי תמונה פשטנית זו אף פעם לא תיארה באופן מדיוק חלק גדול מהמלחמות שהתרחשו בעולם, כיום, הרלוונטיות של תיאור זה הולכת ופוחתת עוד יותר. זאת מכוון שטבע האיומים נוטה לכיוון של תקיפות ספוראדיות, מתחת לרף מלחמה, המבוצעות על ידי ארגונים תת-מדינתיים וארגונים לא סדורים, המטשטשים את ההבחנות בין 'תקופת הלחימה' ו-'תקופה שלאחר הלחימה'. מאפיינים אלו מציבים שאלות קשות עבור המחשבה על מלחמה צודקת, כפי שהתפתחה דווקא בתקופה מאז מלחמת העולם השנייה.
אמנם, בניגוד לרושם שניתן לקבל מחלק מהספרות ההגותית והמשפטית היום, הפוסל פעולות מלחמתיות למטרות ענישה, אין זו אלא התפתחות מאוחרת של התקופה שלאחר מלחמת העולם השנייה. התשתית למגמה השואפת לבטל את הזכות לביצוע פעולות ענישה, הונחה במגילת האו"ם, שעל פי הפרשנות המובילה, דוחה כל עילה ליציאה למלחמה, שאינה לשם הגנה-עצמית מפני מדינה תוקפת. זאת, מתוך קו מחשבה לפיו לפני היווסדות ארגון האומות המאוחדות, לכל אומה הייתה זכות להעניש על מנת לשמר אינטרסים חיוניים, או למגר פשיעה בינלאומית. אך לאחר שהוקם מוסד בינלאומי ליישוב סכסוכים בדרכי שלום, אזי כבר אין הצדקה לכך שמדינות תפעלנה על דעת עצמן במטרה להעניש.
במאמר זה, אני פורש את הטיעונים המוסריים בעד ונגד פעולות ענישה, בחלוקה לטיעונים דה-אונטולוגיים וטיעונים תוצאתניים. טיעונים דה-אונטולוגיים נגד ענישה כוללים: אין לתקן מעשה רע על ידי עוד מעשים רעים, או אין למדינה יכולת אובייקטיבית לשפוט האם מעשיה הם הצודקים ולא אלה של היריב. טיעונים תוצאתניים (consequentialist) נגד ענישה כוללים: פעולות ענישה מביאות לסבבי אלימות נוספים.
מנגד, אני אציע כי הצדקות לפעולות ענישה מצויות במשנתם של רבים מההוגים המרכזיים שפיתחו את תיאוריית המלחמה הצודקת מראשיתה אצל אוגוסטינוס, ועד העת המודרנית אצל לוק וגרוטיוס, וכי הצדקות אלה ישימות ורלוונטיות היום לא פחות. טיעון מרכזי העולה מדבריהם הינו שחרף השאיפה של מוסדות הבינלאומיים לתפקד ברמה העולמית עם סמכויות דומות לאלו שמוענקות לממשלות הלאומיות, אין למוסדות אלה את היכולת למלא תפקיד זה בפועל. המציאות היא שאין כיום גוף בינלאומי בעל היכולת למנוע התקפות וליישב סכסוכים, על פי אמות מידה של משפט וצדק שמקובלות על כולם, וכן בוודאי אין גוף המסוגל להרתיע גורמים על ידי אכיפה הולמת, כפי שממשלות לאומיות עושות בתוך מדינתן. בהיעדר גורם כזה, ראוי כי הזכות והחובה לפעול נגד תוקפים חיצוניים - גם כעונש - תיוותר בידי מדינות הלאום.
הרצאה זו מתעתדת לתאר ולנתח את ההיסטוריה הקצרה והמסחררת של מערכת יירוט הרקטות קצרות הטווח הישראלית, הידועה בכינוייה "כיפת ברזל" ולנסות לחלץ מתוך דיון זה חלק מן המשמעויות הצבאיות והפוליטיות של הופעתה בזירת הלחימה הישראלית-פלסטינית.
לצורך כך איעזר בשתי נקודות מוצא תיאורטיות עיקריות: האחת היא ספרו של גריגואר שמאיו, תאוריה של המל"ט והשנייה היא מושג חברת הסיכון של אולריך בק.
מושג חברת הסיכון ישמש אותי לניתוח תפקידה של מערכת כיפת ברזל במעבר של השלטון הישראלי, מתפיסה החותרת לסיום הסכסוך הישראלי-פלסטיני לתפיסה של ניהול הסכסוך. כיפת ברזל (לצד גדר ההפרדה והמל"ט) מסמנת באופן בולט את המעבר לתפיסת ניהול הסכסוך הישראלי ערבי, במקום חתירה לסיומו. היא משחררת את הדרג הפוליטי מן הלחץ הציבורי לקדם פתרון לסכסוך ומאפשרת להמשיך את הסכסוך בעצימות נמוכה לפרק זמן ארוך. הפרקטיקה הניהולית מסמנת את עלייתה של תצורה חדשה של מאבק, המתמקדת בתחשיב ובניהול סיכונים ותגובות ואשר יעדה הוא יציבות ולא הכרעה או פתרון. תפיסת ניהול סיכונים - הקשורה באופן הדוק לתחשיבים כלכליים - משוקעת גם בעומק ההיגיון התפעולי של כיפת ברזל, הבוררת את מטרותיה לאור תחשיב מדוקדק של סיכויי הפגיעה באוכלוסייה אזרחית, או ביעדי איכות אל מול העלות הכספית הגבוהה של טילי היירוט המשמשים אותה.
במאמר שפרסם במהלך מבצע "צוק איתן" כתב העיתונאי ארי שביט, בין השאר:
המשמעות האסטרטגית של המתרחש היא, שהריבונות הישראלית חוללה. מדינה אשר שמיה מחוררים, והמרחב האווירי שלה חדיר, ואזרחיה יורדים למקלטים תדיר, היא מדינה שיש לה בעיה.
דומה כי שביט שם את האצבע על מאפיין נוסף של התצורה המתהווה של האלימות הפוליטית – כרסום הריבונות הישראלית ועמו שינוי במערך היחסים בין האזרח לשלטון. בדומה לניתוח של שמאיו את המל"ט, אנסה להראות כיצד מערכת כיפת ברזל נוטלת חלק בהגדרה מחדש ובכינונה של אמנה חברתית חדשה בין האזרחים לשלטון. על פי הניתוח שלי, במסגרתה של אמנה חברתית זו מקבלים האזרחים ריבונות מופחתת בתמורה לביטחון/הגנה סבירה. זהו נשק שנועד לאפשר לקיים את שגרת החיים (או, במקרים מסוימים, ככל שמתרחקים מאזורי הפגיעה הפוטנציאליים, את "החיים הטובים") תמורת פגיעה/כרסום בריבונות. מאפיין נוסף של אמנה חברתית חדשה זו הוא ההתמקדות בהגנה על מעמדה הכלכלי של מדינת ישראל בשוק הגלובלי ועל האטרקטיביות שלה כיעד להשקעות (מדד דירוג האשראי של ישראל למשל) כיעד חשוב יותר מההגנה על האוכלוסייה האזרחית. במילים אחרות, הכוח המדינתי מופנה בראש ובראשונה לא להגנת האזרחים אלא להגנה על הכלכלה/השוק. ביטוי נוקב למדיניות זו נתן בנימין נתניהו, בדברים שאמר בכנס הסייבר הבינלאומי בספטמבר 2014 כאשר טען כי
המיליארדים שהחלטנו להשקיע בשנים האחרונות בביטחון ישראל הצילו את כלכלת ישראל: המיליארדים שהשקענו בכיפות ברזל אפשרו לכלכלת ישראל להמשיך לתפקד במהלך המערכה האחרונה ומנעו בריחה של השקעות מישראל [...]
כיפת ברזל מאפשרת, כפי שמראה גוף הולך וגדל של מחקרים העוסק בקשר בין ירי טילים לבין שווקי ההון, לשמר את האטרקטיביות הכלכלית של ישראל גם במצב של עימות מתמשך עם הפלסטינים וגם במחיר פגיעה מסוימת בביטחון אזרחיה, או לפחות בשגרת החיים השלווים שלהם. מערכת זו מכוננת אם כן אמנה חברתית חדשה בין האזרחים לשלטון במסגרתו כוח הממשל מופנה בראש ובראשונה, לטיפוח השוק – ולא האזרחים - כאמצעי המרכזי לבינוי אומה.
בחינה השוואתית של חוק זה אל מול חוקים דומים במדינות המערב, כגון בריטניה, אוסטרליה וקנדה (בארה"ב אין ארגון שכזה ופעילות זו נמצאת באחריות ה- FBI שהינה משטרה פדרלית ולא ארגון מודיעין), מצביעה על כך שלשב"כ עוצמה רבה ( מדי?) במגוון תחומי ביטחון- פנים מעבר למקובל בדמוקרטיות אחרות.
נשאלת השאלה האם זהו המצב הרצוי למדינת ישראל ואם יש בכך משום איום פוטנציאלי על המערכת הדמוקרטית בישראל, בגין המתח המובנה שקיים תמיד בין דמוקרטיה וביטחון. המצב רגיש במיוחד מאחר והשב"כ (בניגוד למוסד הפועל בחו"ל) עוסק באוכלוסיית מדינת ישראל בשלושה תחומי עניין עיקריים – סיכול ריגול, סיכול טרור וסיכול חתרנות מדינית. במחקר יוצגו ממצאי המחקר השוואתי וינותחו פרקים מסוימים בחוק זה, כולל המשמעויות האפשריות שלהם. תועלה גם הצעה לשקול כי חלקים מהחוק יעברו דיון מחדש, כולל במסגרת דיון ציבורי, מתוך כוונה לשקול לתקן בו פרקים מסוימים וגם לבחון אם יש צורך בשיפור הפיקוח על השב"כ. זאת בין היתר על סמך הניסיון שנצבר בישראל ובמדינות מערביות אחרות.
מושב 9: "הפרשי טמפרטורות בכור ההיתוך": אתגרים בעולם משאבי אנוש בצה"ל מנחה: מוטי ספראי
האם גיוס חובה מסייע בצמצום פערים חברתיים? הוויכוח בנושא זה אינו חדש. חוקרים רבים נדרשו לסוגיה. יש הטוענים כי מבנה צבא העם אינו מבטיח גישור על פערים חברתיים. לפי טיעון זה, שירות משותף אינו משפיע על האזרחים המשרתים במידה המנטרלת שסעים חברתיים קיימים, ולעיתיים אף מחמיר שסעים חברתיים. כלומר, ההנחה שצבא העם יכול לשמש כ"כור היתוך" היא הנחה מוטעית. בישראל מקובלת מאז הקמתה הגישה ההפוכה, הגורסת כי רק שירות הטרוגני-משותף של כלל החברה הישראלית יאפשר יצירה של קולקטיב אחד וכי בשירות כזה טמונה האפשרות לגישור על פני פערים חברתיים.
בהרצאה זו אציג ממצאים ראשוניים ממחקר המבקש לבדוק שאלה זו, אך מכיוון אחר: האם יש לשירות משותף – קרי, שירות בצבא או בשירות לאומי עם קבוצות חברתיות שונות – השפעה לטווח הארוך על משרתים בשירות חובה? האם שירותם המשותף גורם להם לחשוב מחדש על גבולות הקולקטיב ולהסתכל אחרת על קבוצות שונות בחברה הישראלית גם בהמשך חייהם הבוגרים?
ההרצאה תבסס על שני מערכי מחקר: כמותני ואיכותני. המערך הכמותני בדק 777 סטודנטים לתואר ראשון באוניברסיטאות ובמכללות בישראל (שנה ב' ומעלה) ואת החברויות שיצרו בתקופת השירות, לעומת חברויות בתקופת הלימודים האקדמיים. כמו כן, בדקו השאלונים האם נשאלים מוכנים לשכור דירה ו/או להיות במערכת יחסים רומנטית עם בני קבוצות חברתיות שונות משלהם והאם הם מייחסים את נכונותם/אי נכונותם לקבלת השונה מהם לשירותם.
המערך האיכותני כולל ראיונות עומק עם 75 סטודנטים (תואר ראשון, שנה ב' ומעלה, ממכללות ואוניברסיטאות בארץ) וביקש לראות כיצד הם רואים את השפעת שירותם הצבאי או הלאומי על תפיסת הקולקטיב שלהם: האם שירותם השפיע על נכונותם לקשור קשרים חברתיים עם אנשים שאינם חלק מאותה קבוצת שייכות? לדוגמא, האם חילונים פתוחים יותר לקשרים חברתיים עם דתיים בעקבות שירותם המשותף? האם הם פחות פתוחים לכך בעקבות השירות המשותף?
מערך המחקר המשולב (כמותני ואיכותני) אפשר מבט-עומק על עולמם של יוצאי-שירות ישראלים ממגוון מגזרים ועדות בישראל ועלו ממנו מספר תובנות מעוניינות לגבי השסע הדתי-חילוני והשסע העדתי.
ממצאים ראשוניים מעידים על כך כי השירות המשותף (צבאי או לאומי) מחדדים עבור ישראלים רבים את ההבדלים בינם לבין בני קבוצות חברתיות אחרות. הדבר אינו בהכרח גורם להם להירתע מיצירת חברויות חוצות מגזרים בעתיד, אולם הוא בהחלט מאפשר להם להבין את המורכבויות העומדות בפניהם בחברויות אלו. כלומר, לאחר חוויית השירות, יוצאי צבא/שירות לאומי בישראל מכירים יותר את "האחר" מבחינה חברתית. הם מוכנים לשחזר את החברויות שיצרו בזמן השירות גם בזמן לימודים הגבוהים. עם זאת, הם מודעים לקשיים הקיימים ביצירת חברויות אלו והדבר משפיע עליהם לטווח הארוך. בהתאם לכך, ברור להם יותר מה הם הקווים החברתיים האדומים שלהם: למה יסכימו ולמה לא יסכימו. יש לצין כי לא נמצא קשר בין איכות הקשרים החברתיים שקשרו בזמן השירות, שמירה על קשר זה לאורך זמן וכן הלאה, לבין קשרים עתידיים. כלומר, עצם השירות המשותף הוא המשתנה המהותי.
מהממצאים נראה כי ניתן להשתמש בגיוס חובה ככלי חברתי, אולם התוצאות המתקבלות אינן בהכרח "כור היתוך", אלא מבנה חברתי מורכב יותר ויש לתת על כך את הדעת במאה העשרים ואחת. כמו כן, יש לכלי זה השלכות שונות, בהתאם לשסע החברתי הספציפי שבו דנים. למשל, נמצאו הבדלים בהשפעה בין השסע הדתי ושסע העדתי.
מחקר זה עוסק בשאלה כיצד ניתן להביא לפיתוח הנגב באמצעות הגירה פנימית לאזור של צעירים בעלי "הון אנושי" גבוה? החשיבות מתחדדת לאור ההזדמנויות הגלומות במעבר המתוכנן של יחידות הטכנולוגיה של צה"ל ("תקשוב" ו"אמ"ן") כחלק מהתוכנית לריכוז פעילות הסייבר של ישראל בבאר-שבע. תכנית זו כוללת בין היתר, הקמה של מרכז ללימודי סייבר ב"אוניברסיטת בן-גוריון בנגב", מענקים לתעשייה והעברה של יחידות הצבא המתמחות בהגנת המרחב המקוון בהתאם להחלטות הממשלה בנושא. מהלכים אלו, שמאופיינים בספרות המקצועית כיצירת "אשכול כלכלי" (Cluster), עשויים ליצור Ecosystem אופטימאלי לפירמות. עם זאת נשאלת השאלה - האם מדובר גם ב- Ecosystem אופטימאלי עבור העובדים ומשרתי הקבע? המשאב האנושי הוא המפתח לפיתוח אזורי. הכישרונות (Talents) מחוזרים על-ידי ערים בארץ ובעולם. דבר שהוביל לפיתוחה של ספרות רחבה העוסקת בזיהוי המאפיינים והעדפות המגורים של האוכלוסייה המובילה את החדשנות. ספרות זו מתכנסת תחת השם "תיאוריית המעמד היצירתי" (Creative Class). בהתאם לכך, ההשערה העומדת בבסיס המחקר הנוכחי טוענת כי מילוי הצרכים של "המעמד היצירתי" הנו תנאי הכרחי למשיכת "הטלנטים".
המחקר בוחן את העדפות המגורים של "בוגרים צעירים" (גילאי 35-18) העוסקים במקצועות טכנולוגיים בצבא ובאזרחות. להתמקדות בקבוצת הגיל הזו שתי מטרות: הראשונה, לפי הספרות העוסקת בהגירה, קבוצת "הבוגרים הצעירים" היא בעלת הסבירות הגבוהה ביותר ל"הגירה פנימית". לכן, השקעה בפיתוח אזורי המותאם לקבוצה זו עשויה להביא לתוצאה הטובה ביותר במונחי עלות -תועלת; המטרה השנייה, בעלי המקצועות הטכנולוגיים מהווים את מקור הצמיחה בכלכלה המודרנית, כך שללא משיכה של כישרונות טכנולוגיים לא רק שלא תתרחש ההתכנסות הבין אזורית המקווה (Convergence) אלא שהפער בין המרכז לפריפריה צפוי אף להעמיק.
השאלות עמן ביקש המחקר להתמודד היו: מהן העדפות המגורים של משרתי הקבע הטכנולוגיים בחיל הקשר התקשוב? וכן אילו תמריצי מדיניות יכולים להניעם לעבור למטרופולין באר שבע?
במסגרת המחקר הועבר שאלונים זהים לקבוצות מחקר רלוונטיות – משרתי קבע טכנולוגיים בחיל הקשר והתקשוב, סטודנטים למקצועות טכנולוגיים בנגב, עובדי היי-טק בדרום ובמרכז. מתוצאות הביניים עלה כי ניתן לראות חשיבות לפקטורים הקלאסיים בבחירת מקום המגורים, וכן לפקטורים המיוחסים ל"מעמד היצירתי" ולמהלך החיים של הפרט. נמצאו תוצאות מובהקות בכל אחת מקבוצות המשתנים.
בשנת 2015 עלו מצרפת כ-8000 איש. זהו מספר העולים הגדול ביותר שעלה מצרפת לישראל בשנה אחת, מאז קום המדינה. כשליש מהעולים צעירים: תלמידים, סטודנטים ומתגייסים. בעשור האחרון גדל מספר הצעירים מצרפת המתגייסים לצה"ל כעולים או כתיירים. מספרם כיום (2016) כ-500 חיילים, מתוכם כשליש במסגרת שירות סדיר (32 חודשים), וכשני שלישים במסגר המח"ל (18 חודשים ) וכן כ-20 חיילות, המתגייסות בעיקר לתפקידי מנהלה, ועוד 170 בנות לשירות לאומי. צעירים אלה, המתגייסים לצה"ל הם ילידי צרפת, דור שני או שלישי, שהוריהם לא עלו לארץ. רובם ממשפחות מסורתיות ודתיות שהוריהם או סביהם היגרו לצרפת מצפון אפריקה. רוב הצעירים מגיעים מאזורים עירוניים, משתייכים לקהילות יהודיות בצרפת ולמדו בבתי ספר יהודיים.
מטרת מחקר היתה לבחון כיצד צעירים שגדלו בארץ מערבית, אשר חלקם הגדול לא היה בתנועות הנוער הציוניות, לא קיבל הכשרה טרום צבאית, רוב בני המשפחה רחוקים מההוויה הצבאית ושפתם אינה עברית, בחר לשרת בצה"ל, צבא, שהשירות בו, כרוך בסיכונים תמידיים בתוך המדינה ומחוצה לה. ההרצאה תתרכז במניעי גיוסם לצה"ל של "חיילים בודדים" מצרפת, נושא שלא נחקר עד כה.
בהרצאה יסוקרו דרכי הגיוס, ההכשרה וכן גופי התמיכה והליווי העומדים לרשות חיילים אלה. כל זאת תוך התייחסות גם לצעירים המתגייסים לצה"ל ממדינות ומקבוצות חברתיות אחרות, כמו אמריקה, רוסיה ואתיופיה. אציג את הרקע ההיסטורי של הקהילה הצרפתית, את העלייה הצרפתית לישראל ואת הגידול של עלייה זו בשנים האחרונות, וכן את הדמיון בין העלייה הצרפתית הכללית, לבין העלייה של הצעירים המתגייסים.
השנים האחרונות מביאות לשיאם תהליכים עמוקים וארוכי טווח, המתרחשים באופן ניהולם של משרתי הקבע בצה״ל. תהליכים אלה מייצרים תנועה בין הגיון מוסדי לבין זה התעסוקתי וכן מאיצים שחיקה של ייחודיות השירות על בסיסה נבנה מודל הצבא בעת הנוכחית. בנוסף, התהליכים מקדמים דמיון בין השירות בקבע להסדרי תעסוקה במקומות אחרים. גורם מרכזי לתהליך זה הינו הכנסתם המתעצמת של הגיונות כלכליים לקבלת ההחלטות הארגונית ולתהליכי ניהול כ״א בשירות הקבע.
מזה כמעט שני עשורים עובר עולם הקבע תהפוכות ושינויים בהסדרי ההעסקה ובמסלולי השירות. בין שינויים אלו ניתן למנות את מודל הקבע החדש (ועדת עמוס מלכא, 2003), המעבר לפנסיה הצוברת (2004), תהליכי הקיצוצים בתוכניות הרב שנתיות קלע (2008), עוז (2012) ותעוזה (2014) ולאחר מכן בגדעון (2016) ותחילת הוצאתו אל הפועל של מודל הקבע הצעיר המתקיימת בתקופה האחרונה. תהליכים אלה, הנובעים ברובם מהצורך לצמצם את ההוצאה על השכר ואת ההוצאה על הפנסיות, עולים לרוב כדרישה מגופי המדינה השונים או במסגרת שיח ציבורי ותקשורתי ומחייבים את העצמת ההיגיון הכלכלי במסגרת השיקולים של ניהול כ״א הצבאי. ניהול התהליכים וייצור השינויים הניכרים בהסדרי השירות מייצרים מתחים ומורכבויות, הדורשים דיון והעמקה לטובת בחינה של המשך הדרך ומשמעותה על הסדר הקבע כפי שהוא קיים כיום. בין מתחים אלו ניתן למנות:
- העמקת המתח בין שיקולי המערכת לבין שיקולי הפרט – הכנסת השיקולים התעסוקתיים והבנייתם של מסלולי שירות שונים, הזדמנויות ומחויבויות שונות למול פרטים שונים, מעלה, יותר מבעבר, את שיקולי הפרט, תפיסותיו כלפי השירות, העדפותיו וציפיותיו מהשירות לטווח קצר וארוך, אם במסגרת השירות ואם לאחריו.
- תנועה בין דרישה למחויבות הדדית מוחלטת בין המערכת לפרט, לבין תחושה של ערעור המחויבות של המערכת ובהמשך מצד המשרתים - תהליך זה מהווה את אחד הביטויים המרכזיים של התנועה בין ההגיונות. לפיה, הדרישה הארגונית היא עדיין למחויבות טוטאלית של הפרט לארגון, למרות המחויבות המופחתת שלה אליו (כשביטוייה העיקרי הוא ערעור הביטחון התעסוקתי של הפרטים לטווח קצר וארוך – התרחבות תהליכי פיטורים/קיצוצים וצמצום זכאות לפנסיה).
- הרחבה של המתח בין ניהול אחיד ושוויוני של כוח אדם, לבין כניסת הגיונות שונים לניהול משקי כוח אדם וקבוצות שונות בתוך הארגון, תוך כדי הרחבת הדיפרנציאליות ביניהם- חדירת ההגיונות התעסוקתיים (לתוך הארגון מייצרת שונות בין מקצועות ותחומי עיסוק, בין ליבה ארגונית לליבה תעסוקתית ובין דרישות השוק לבין דרישות הארגון.
מחד, אלה עלולים להביא לאימוץ הגיונות שאינם בהכרח מתאימים לארגון (ולאזורים הארגוניים השונים בו, ולכן לא צפויים להביא בהכרח לתוצאה הרצויה. מאידך שינוי והתאמה של ההסדר הנוכחי דורשים חשיבה על מתחים אלה לטובת היכולת להתוות את הדרך הלאה.
במאמר אציע דיון בתהליכים, במקורותיהם ובהשלכותיהם על הארגון, כפי שאלה נראים בנקודת הזמן הנוכחית. כמו כן, אנסה לבחון את משמעויותיהם הרחבות יותר של חדירתם של הגיונות אלה לתוך תהליכי ניהול כ״א בצה״ל.
מושב 10: Security and Emergency: Israel and Beyond Chairman: Kobi Michael
Security Sector Reform (SSR) is the application of change programs applied to a state’s security sector, designed to bring about a safer and more secure environment. The existing guidelines for SSR tend to draw on theoretical work in the field of civil-military relations, which in turn has been derived from Western, liberal democratic models of governance. In the past twenty years or so, reform programs using these guidelines have had very mixed results. Undoubtedly this can be ascribed to many, complex factors, however, this paper suggests that one of the fundamental causes of failure has been the focus on traditional models, and that a different approach, which references the specific context and cultural background of the state under consideration, would have been more appropriate.
Alternative examples may be found in states which possess political structures not entirely dissimilar to the Western, liberal democratic ideal, but which can offer different perspectives – perhaps where conflict is more fundamental to the very being of the state, but not overwhelmingly so, and where the military are key participants in the political life of the state, but are not out and out military dictators. Israel is an excellent example of such a state.
The paper will conclude by offering a possible analytical framework which could be used to catalogue the various aspects of, not only Israel’s, but other non-orthodox democratic civil-military relationships, in order to produce alternative models for post-conflict SSR programmers to employ.
Traditional military maritime operations tended to take place at the high seas, where national interests were contested. For instance the North Atlantic Treaty Organization (NATO) deployed maritime forces in the North Atlantic Ocean to defend Western European and North American nations against naval attacks from opposing forces. After improving the relationships between the Russian Federation and NATO, the threat of an international conflict at the high seas decreased, although the very recently re-appearing aggressive posture of North Korea shows the need for maritime deterrence and defense, also in international waters. In the last decade, NATO deployed maritime forces in the Indian Ocean, the Gulf of Aden, the Red Sea and the Mediterranean Sea to safeguard maritime transportation against piracy and to fight maritime pollution and illegal fishery.
More recently, a project for fighting human trafficking at sea was added to that NATO agenda. This project aims to be another response of the international community to the humanitarian catastrophe of the drowning of more than 5.000 African citizens in the Mediterranean Sea in 2016 and 2017. As human trafficking at sea starts ashore and ends ashore, the cooperation between land forces, police forces, coast guards and naval forces, appears to be critical. This cooperation requires smooth relationships between civilian and military decision-makers.
On the international civilian side, both the European Union and the African Union are stakeholders in this project for fighting human trafficking at sea. Typically, police forces and coast guards are national civilian organizations, although some of them cooperate in international organizations like the European Police (EUPOL) or International Police (INTERPOL). This paper identifies the need for international cooperation of coastguards, following the good practices of international police cooperation. On the military side, military operations like Ocean Shield by NATO or Atlanta by the European Union fight piracy and pollution in the Red Sea, the Gulf of Aden and the Indian Ocean show a lot of good cooperation between military and civilian decision makers. This paper explores the need for similar cooperation in the fight against human trafficking at sea from a perspective of organizational and national cultures.
This paper describes some statistics of human trafficking across the Mediterranean Sea in 2015, 2016 and 2017. It also provides insight in the costs and revenues of this type of international crime. From a case study of African citizens, who became victims of human trafficking at sea, it is concluded that cooperation between land forces, police forces, coastal forces and maritime forces needs improvement to counter human trafficking at sea. The special role of non-governmental organizations, like the Medicine sans Frontiers (MSF) and the International Committee of the Red Cross (ICRC) is discussed also, as they appear to be the first responders to these victims of international crime. Last but not least it is concluded that violent extremist organizations gain from this type of international crime, both by direct payments of the victims who are trafficked, but also by creating segregations in societies, in which illegal immigrants find out that they have no future, which prepares some of them for violent acts, including suicide attacks, against an apparently unwelcoming society. Recommendations are made to reduce the risks for victims of human trafficking, Western societies and the African continent, which is at risk for losing their generational dividend of a young generation, lost in international crime.
Ofakim, Israel entered missile range from the Gaza Strip in early 2008, yet, nothing was ready in town when the first attack occurred on the night of December 29, 2008, leaving Ofakim totally dependent on external aid. By 2012, the Municipality was better prepared but still lacked some resources to protect the residents effectively. During the last massive missiles attack in July 2014, the Municipality was able to provide reasonable emergency management. It included a better preparedness of the town, a decent coordination of efforts with local organizations and with national emergency agencies, and the implementation of some mitigation strategies. The aim of the presentation is to develop a preparedness plan for Ofakim to facing better future challenges.
מושב 11: סוציולוגיה צבאית בגבולות ישראל מנחה: עוזי בן שלום
חוסן האוכלוסייה האזרחית נתפס כמרכיב משמעותי ביכולת ההתמודדות של חברה וקהילה עם איומים שונים, כגון: לחימה, טרור או אסונות טבע. ביישובי הנגב המערבי שבקרבת גבול עזה ("עוטף עזה") נבחן באופן יומיומי חוסן התושבים, בהתמודדות ארוכת שנים עם איום צבאי מתמשך של תקיפת טילים ורקטות, או חדירה ממנהרות. במכללת ספיר הממוקמת בשטח זה בוצע בשלוש השנים האחרונות מחקר לאמידת החוסן הקהילתי באזור. לשם כך פותח קורס ייעודי לנושא, שבמסגרתו מבצעים הסטודנטים סקר טלפוני למדגם מייצג של תושבי האזור, ומשלימים את התמונה עם עבודות חקר בנושאים רלוונטיים.
הסקר הטלפוני, הקרוי "ברומטר ספיר" הועבר ברציפות בכל קיץ, בשלוש השנים האחרונות החל מקיץ 2015 ועד קיץ 2107. ניתוח הסקר מאפשר לקבל מידע אודות האופן בו חווים תושבי האזור את תחושת החוסן ומגמות בהתפתחותה. הניתוח הסטטיסטי העלה שישה היבטים הרלוונטיים לתפיסת החוסן הקהילתי: אמון בהנהגת המדינה, לכידות קהילתית , ביטחון כלכלי, חוסן אישי ,אמון בצה"ל, חרדה ולחץ.
באופן כללי ניכר כי החוסן הוא גבוה ושומר על יציבות לאורך שלוש השנים האחרונות (עם עליה קטנה בשנה שעברה וירידה קטנה השנה). בפילוחים לפי מאפיינים שונים מתקבל כי בקרב האוכלוסייה המבוגרת, החוסן הוא הגבוה ביותר, ואילו גברים ונשים הם בעלי חוסן דומה (לאחר ירידה קטנה אצל הגברים ועליה קטנה אצל הנשים). במושבים ניכרת עליה בחוסן בשנה האחרונה ואילו בקיבוצים ובשדרות יציבות. בהיבט האמונה בדת, ניכרת עליה הדרגתית קטנה בתחושת החוסן באוכלוסייה דתית ומסורתית, ויציבות באוכלוסייה החילונית. יתכן וממצאים אלה מושפעים ממאפייני האוכלוסייה בקיבוצים הסמוכים לגדר, המושפעים יותר מאיום המנהרות, שאצלם נמדדה תחושת חוסן נמוכה במעט בהשוואה לאחרים.
בתקופה זו, שלאחר מבצע "צוק איתן", היתה באופן כללי רגיעה יחסית מבחינת ביטחונית. מספר שיגורי הרקטות היה נמוך יחסית וספוראדי, וברקע מתבצעות עבודות אינטנסיביות לבניית מכשול שאמור לשים קץ לאיום המנהרות. במקביל, ניכרים באזור תהליכים משמעותיים של צמיחה כלכלית ודמוגרפית. היציבות בתחושת החוסן, על אף שורת התהליכים החיוביים הללו, נובע להבנתנו משבריריות המצב הביטחוני בראיית התושבים. קיים חשש מהתפרצות מחודשת של הלחימה, הנתמך בדיווחים על הייאוש הגובר ברצועת עזה ואיומי חדירה ממנהרות. בנוסף, תושבי החלק הדרומי של האזור מושפעים מרעשי הלחימה המתמשכים הן של צה"ל והן של צבא מצרים בצפון סיני.
חקר החוסן ממגוון נקודות מבט, שאחת מהן מוצגת במחקר זה, יכול לסייע הן להבנה אקדמית של המושג והן להשלכות פרקטיות לשיפור רווחת התושבים באזור זה, ובאזורי עימות דומים.
רבות דובר על השינויים במאפייני הלחימה, התפתחותם של עימותים נמוכי עצימות (LIC) א-סימטריים, מוגבלים, ועל "החזית האזרחית", המהווה נדבך חשוב בעימותים מסוג זה, בוודאי במקרה הישראלי. על כן מובנת חשיבותה ומעורבותה הגדלה והולכת של דעת הקהל בכל הנוגע לסוגיות של ביטחון לאומי. בהקשר לכך, אחד הנושאים המשמעותיים הוא תפיסת "יכולת התמודדות העורף" עם המצב הביטחוני, ובמסגרת זו אפשר להכליל את "תפיסת האיום" ואת "חוסן" הציבור אל מול איום.
עבודה זו מציעה בחינה של מידת החשש המוצהר של הציבור מאיומים הנשקפים לו בהקשרי אירועי לחימה מוגבלת, והאופן שבו משפיע קיומו של אירוע לחימה על חששות הציבור.
המחקר מבוסס על סידרה מתמשכת של סקרים הנערכת על ידי ממד"ה – צה"ל, בקרב הציבור הבוגר בישראל (גילאי 18 ומעלה) בישובים יהודיים. הנתונים המוצגים במחקר זה נאספו בין השנים 2001-2012. נתוני הסקרים נאספו בתקופות של רגיעה ביטחונית, עימותים נמוכי עצימות ("חומת מגן", מלחמת המפרץ השנייה, מלחמת לבנון השנייה, "עופרת יצוקה" ו"עמוד ענן"). סך הכול נאספו עבור מחקר זה 22,510 ראיונות טלפוניים, מהם 9,829 נאספו תוך כדי אירועי לחימה שונים, ו – 12,681 ראיונות נאספו בין אירועי לחימה.
הממצאים שהעבודה תדון בהם מבוססים על שתי שאלות מרכזיות, שבחנו את מידת החשש של הציבור הישראלי "מפני העתיד" ואת מידת החשש "להיפגע פיזית כתוצאה מהמצב הביטחוני". בנוסף, נבנה מדד "מקצין", המכיל את המשיבים אשר דיווחו כי הם "חוששים במידה רבה מאוד". בשני המדדים שנבחנו, זו כונתה קבוצת "החששנים". הנתונים נותחו באמצעות סטטיסטיקה תיאורית ובאמצעות ניתוחים במודלים של רגרסיה לוגיסטית, בכדי לאפיין את החששות לפי מרכיבי אוכלוסייה שונים.
מהממצאים עולה כי בהסתכלות כללית על כל התקופה, כמחצית מהמרואיינים הביעו חשש מהעתיד, ובין רבע לשליש הביעו חשש מפגיעה פיזית מהמצב הביטחוני. ממצא מפתיע הוא שבזמן אירועי לחימה הציבור מביע פחות חשש מאשר בעת שיגרה. נמצאו שתי תקופות אשר ניתן להעריך שהשפיעו באופן ייחודי על תחושות החשש של הציבור: "חומת מגן", שבה היה חשש גבוה יחסית ומלחמת המפרץ השנייה בה היה חשש נמוך יחסית.
עבור קבוצת "החששנים", היא הקבוצה הקיצונית שהוגדרה, נמצא באמצעות מודל רגרסיה לוגיסטית כי בעת שגרה נשים (בהשוואה לגברים) ובעלי רמה סוציו-אקונומית נמוכה הם בעלי סיכוי גבוה יותר להצהיר על חששות, בהשוואה לקבוצות ההשוואה. חרדים, בהשוואה לקבוצות האחרות הם בעלי סיכון נמוך להצהיר על חששות.
השוואה בין מודלי רגרסיה לוגיסטית של נתונים שנאספו בעת אירועי לחימה ובעת אירועים אחרים מראה שהקבוצה שלגביה יש את השינויים המשמעותיים ביותר היא בעלי רמה סוציו-אקונומית נמוכה, במיוחד בעבור המדד הקיצוני ביותר שנבחר – החששנים.
הסתייעות בתיאוריית ה – Ralley around the flag מאפשרת לטעון כי בשל מגוון סיבות – האפקט רלבנטי באוכלוסיות מסוימות יותר מאשר באחרות. לאור דינמיקת הסבבים, ולאור תיאורית שימור המשאבים (COR), לפיה אנשים בעלי יכולת התמודדות נמוכה – סביר שיסבלו יותר מחשש ניתן לגזור משמעויות הנושא לתושבי אזורי עימות בישראל.
מחקר זה עוסק בתחום חדש בחקר המרחב ומתמקד במערכות היחסים המתקיימות בו בין ישויות גיאוגרפיות צבאיות, לבין קהילות אזרחיות סמוכות. כגישה אלטרנטיבית, מיקודה של גישת חקר היחסים במרחב הוא בטענה שיש להסיר את המסגרת ההירארכית העירונית המקובלת, וכי מעבר ליישובים, שהינם הישויות המקובלות במחקר, יש לפרק את המרחב לישויות גיאוגרפיות ייחודיות ופרטניות, אשר מרכיבות את היישובים ואת מרחבם, כגון קמפוסים של אוניברסיטאות, מוסדות רפואיים ופארקי תעשייה, קניונים מסחריים בסיסי צבא וכדומה. לכל הישויות האלה נוכחות מרחבית בולטת ורבת השפעה והן ישויות דמוי-אוטונומיות בהתנהלותן. פירוק זה מאפשר לחקור ולהבין את דרך השפעתן של הישויות הללו על עיצוב וייצור המרחב, בעיקר באמצעות יחסי הגומלין ביניהן. גישה זו שואבת מן המושג והזרם של ניתוח 'ייצור' המרחב (production of space), שנוסחה לראשונה על-ידי החוקר הצרפתי הנרי לפברה. על פיו, המרחב הוא מקום מרכזי של תהליכי הייצור החברתי. על כן, על ליבת המחקר להתמקד בניגודים ובשינויים על ציר המרחב/זמן במסגרת טרילוגיית חקר המרחב שפותחה על ידו תוך פירוקו לממדים המרכיבים אותו.
נוכחותן המרחבית המסיבית של ישויות גיאוגרפיות צבאיות מוחשיות במדינות בעולם ובמיוחד בישראל בולטת למדי ומתגלמת בבסיסי או מחנות צבא. המחקר יתמקד על כן ביחסים הנבנים במרחב, שמקורם בפריסה הצבאית ובמפגשים הנוצרים עם הקהילה האזרחית. המחקר מתמקד בבסיסי צבא כישויות גיאוגרפיות, תוך בחינת השתנות היחסים החברתיים, כחלק מהדינמיקה המרחבית. בחינה זו מתמקדת בקשרים המרחביים הנוצרים בתחומים כגון חינוך, מסחר, פנאי, סביבה, פיתוח ופוליטיקה אזורית, היוצרים מארג מרחבי מורכב, בו בסיסי הצבא מהווים שחקנים מרכזיים מול הקהילות השכנות, שתפקידם עדיין לא נחקר כראוי. בישראל חשיבות זו באה ליד ביטוי במיוחד לאור תהליכים לאומיים, ובראשם השינוי במעמדו של צה"ל בחברה, בתפיסת הביטחון של ישראל, לנוכח השתנות המציאות האזורית, בהעברת מחנות צה"ל לנגב והשתנות המציאות התקציבית והחברתית. אך בעוד כל אלה נחקרו עד כה בישראל רבות, הרי ההיבט של היחסים במרחב בין הישויות הצבאיות והאזרחיות ומקומם בעיצוב המרחב עדיין לא נחקר.
מקרה הבוחן המוצג כאן הינו של בסיס חיל האוויר ברמת דוד, המהווה פרק מתוך מחקר על כמה בסיסי צבא בפריסה ארצית. מקרה זה מפנה זרקור אל היחסים המגוונים המתקיימים במרחב, אשר במרכזו ניצבת ישות צבאית מרחבית בעלת מופע סביבתי משמעותי ורב שנים. מן הצד האזרחי נבחנים המרחב הכפרי של עמק יזרעאל המערבי ולצדו ישויות נוספות בעלות אופי עירוני כמגדל העמק ורמת ישי. ייחודיותו של מקרה מבחן זה הינה רבה במיוחד לנוכח ההשפעות המרחביות של שדה התעופה הצבאי, מעמדו הגבוה של חיל האוויר בחברה הישראלית, חשיבותו הביטחונית של המתקן וכן נוכחות שיכון משפחות לאנשי קבע בתחומי הבסיס. המחקר מציג את האופן בו הבסיס הצבאי "מייצר" את המרחב ככוח הפועל באופן השזור בכוחות המדינה. מן המחקר עולים ממצאים המדגישים את היחס השונה לו זוכות הישויות הצבאיות מדפוסי ההתיישבות השונים ולהיפך ואת מסגרות שיתוף הפעולה המתקיימות בין השחקנים השונים. מנגד עולות גם הציפיות השונות בין הצדדים באשר לאופי היחסים, התרומה המרחבית של הישות הצבאית, לחיוב ולשלילה וכן האתוס הקשור בהמשך מיקומו של הבסיס בלב עמק יזרעאל.
מושב 12: צה"ל וניהול המרחב הציבורי מנחה: אודי לבל
במשך דורות רבים, ובעיקר מן המאה התשע-עשרה, נחשב הכותל המערבי מקום מרכזי לתפילה ולעלייה לרגל עבור יהודים וסמל ראשון במעלה. במשך השנים נתפס הכותל כמקום תפילה וכסמל לחורבן המקדש ולחורבן העם, וכינויו הרווח בפיהם של נוסעים אירופים היה 'כותל הדמעות' ('The Jews Wailing Place'). דוגמה בולטת לכך, אחת מני רבות, היא תיאורו של אדוארד רובינסון: "[היהודים] מתפללים על חורבותיהם [ומקוננים] על נפילת עמם... כפופי גו בעפר [...] יכלו למצער לבכות באין מפריע על קרנו הנפולה של גזעם וללחלח בדמעותיהם את עפר הארץ שאותה ריוו פעם אלפי אבותיהם בדמם".
במהלך המאה העשרים החלה להתחולל תמורה במעמדו ובמשמעותו הסמלית של הכותל בקרב אישים ציוניים, שהסתייגו מן האתר המקודש ומן הערכים שסימל. אלה ביקשו לראות בו סמל קוממיות וגבורה לאומית ולא עוד סמל דתי וסמל חורבן. תמורה זו החלה בשלהי התקופה העות'מאנית והתגברה במהלך תקופת המנדט הבריטי. התופעה של אימוץ סמלים דתיים והפיכתם לסמלים לאומיים או לחלק מן "הדת האזרחית", ידועה בתנועות לאומיות שונות וכך גם בתנועה הלאומית היהודית. תופעה זו התרחשה, כאמור, גם ביחס לכותל המערבי. ראייתו של הכותל כסמל לאומי התעצמה מאוד והגיעה לשיא במלחמת ששת הימים ובחודשים ובשנים שאחריה.
בהרצאה זו אבקש להראות כי צה"ל היה גורם מרכזי בתהליך השינוי שחל במשמעותו הסמלית של הכותל ובמעמדו בחברה הישראלית בפרק זמן זה. במהלך ההרצאה אסקור בקצרה את השינויים במעמדו של הכותל בעת החדשה, ובעיקר אחרי 1967, ואתמקד בצעדים העיקריים הקשורים בצה"ל שהשפיעו על התהליך: הכיבוש המצולם והמתוקשר של המקום במלחמת ששת הימים וההתרחשויות סביבו; הריסתה של שכונת המוגרבים וחלקו של צה"ל בה; ייסוד טקסי ההשבעה של טירוני הצנחנים ליד הכותל; וקיומו של טקס הפתיחה לאירועי יום הזיכרון לחללי צה"ל ומערכות ישראל במקום.
כיבוש הכותל בידי צה"ל במלחמת ששת הימים נתפס בעיני רבים בחברה הישראלית כשיאה של מלחמת ששת הימים, כפי שמשתקף בתמונת הניצחון המפורסמת של דוד רובינגר. העובדה כי האתר עבר לידיים ישראליות בכיבוש צבאי, על קורבנותיו ועל ימי החרדה שקדמו לו, הוסיפה למעמדו הלאומי, של "הכותל הזה, ששמע הרבה תפילות, וחש ידי נשים מקוננות" אך "לא ראה עוד צנחנים בוכים", שראה הרבה "אזוב ועצבת" ועתה נוספו לו גם "עופרת ודם".
בלילה הראשון שאחרי מלחמת ששת הימים הרסו רשויות במדינת ישראל את שכונת המוגרבים ששכנה ליד הכותל עד אותה עת. הדרג הבכיר שאישר את ההריסה היה אלוף פיקוד המרכז, עוזי נרקיס. צה"ל נתן את ברכתו למעשה, העניק סיוע לוגיסטי וניהל בפועל את העבודות במקום. להריסתה של השכונה הייתה השפעה רבה על המראה החדש של הכותל ועל התאמתו להיות סמל לאומי ולא סמל גלות. חודשים ספורים אחרי המלחמה החל להתקיים ליד הכותל טקס ההשבעה של טירוני הצנחנים. טקס זה חיזק את החיבור שבין האתר לבין כובשיו בעיני הציבור הישראלי, והעניק לשני הצדדים הילה של קדושה לאומית. טקס הפתיחה לאירועי יום הזיכרון לחללי צה"ל ומערכות ישראל, שהחל להתקיים במקום בשנת 1969, היה לביטוי הבולט ביותר של משמעותו הלאומית של הכותל ושל זיהויו כאתר המבטא מאבק לקוממיות לאומית. צעדים אלה השפיעו על תדמיתו של המקום בעיני החברה הישראלית, בשנים שבהן הגיע מיתוס הגבורה הישראלית לשיאו, והקנו לכותל משמעות לאומית וצבאית דומיננטית שהתחרתה בזו הדתית, כפי שבא לידי ביטוי בספרים, בכתבות עיתונאיות ובשירים שפורסמו בפרק הזמן המדובר, גם אם היא נשחקה בעשרות השנים האחרונות. בחינת צעדים אלה ובעיקר השפעתם על מעמדו ומשמעותו הסמלית של הכותל בחברה הישראלית אחרי מלחמת ששת הימים היא מטרתה של הרצאה זו.
מושב 13: חיילות, הורות ואימהות מנחה: אפרת שלוי-ליבוביץ'
המחקר כרגע נמצא בשלב איסוף הנתונים וגיוס נבדקים (זהו השלב המאתגר ביותר במחקר) וישנן תוצאות ראשוניות שניתן להציג. עד כה 135 משפחות סיימו למלא את השאלונים לפני הגיוס (ילד ולפחות אחד מההורים). 96 מהמשפחות הן משפחות שהמתגייס הוא בן, ו-39 משפחות המתגייסת היא בת. ניתוח התוצאות מראה כי בנים מפגינים פחות מצוקה מבנות ואימהות, אך אין הבדל בין בנים לאבות. בנות מפגינות יותר מצוקה מאבות, אך אין הבדל בין מצוקתן למצוקת האימהות. לבסוף, מצוקת האימהות גבוהה מזו של האבות.
באופן כללי, בני משפחה בהם הילד (בן או בת) מיועדים לשירות ביחידה לא קרבית מפגינים באופן מפתיע יותר מצוקה מאשר נבדקים בהם הילד מיועד לשירות קרבי או לא יודע לאן מיועד. כשבוחנים את האינטראקציה בין התפקיד במשפחה (ילד, אב ואם) לבין סוג היחידה, נראה כי המצוקה הגבוהה ביותר הינה עבור בנים שאינם יודעים לאיזו יחידה מתגייסים, בעוד שעבור בנות, אימהות ואבות המצוקה הגבוהה ביותר היא כאשר הילד מתגייס/ת ליחידה לא קרבית.
סה"כ מילאו את השאלונים לאחר הגיוס 46 בנים, 52 אימהות ו 42 אבות. המספר הנמוך של הנבדקים אינו מאפשר ניתוחים מורכבים, אך ניתן לראות בשלב זה כי אימהות נמצאות יותר במצוקה באופן מובהק מאשר האבות ולא נמצא הבדל מובהק בין בנים להוריהם.
למרות מספר הנבדקים הנמוך (בשלב זה) שמילאו את שני השאלונים (לפני ואחרי הגיוס), נעשה שימוש במודלים סטטיסטיים המאפשרים השלמת נתונים חסרים בהתאם לאומדנים כללים. שיטה זו מורידה באופן משמעותי את הכוח הסטטיסטי של המודל והיכולת להגיע למובהקות התוצאות. גם תחת מגבלה זו, ניתן להבחין בתוצאות ראשוניות מובהקות של הקשרים הטריאדיים בין בני המשפחה ובין נקודות המדידה השונות (לפני ואחרי הגיוס). המודל המוצג בדוח זה מראה כי קיים מתאם בין מדדי המצוקה של כל בני המשפחה בשלב שלפני הגיוס. לאחר הגיוס שיעור המצוקה יורד ונמצא מתאם רק בין מצוקת הילד למצוקת האם. מצוקתו של כל אחד מבני המשפחה לאחר הגיוס נמצאה בקשר מובהק עם מצוקתו לפני הגיוס (למשל קשר ישיר בין מצוקת הבן לפני הגיוס ומצוקתו לאחר הגיוס). כמו כן, ממצא מפתיע מצביע על קשר בין מצוקת האב לאחר הגיוס למצוקת הילד לפני הגיוס. ככל שיתקבלו נתונים נוספים וקבוצות המחקר יגדלו כך ניתן יהיה להרחיב את המודל ולשלב משתנים נוספים שיבהירו ויחזקו את המודל הטריאדי של המחקר.
מושב 14: צבא בכלכלה וכלכלה בצבא: היבטים כלכליים ביחסי צבא-חברה מנחה: רינת משה, רוני טיארג'אן-אור
תהליכים כלכליים וארגוניים שונים הובילו, לאורך השנים, למעבר, מהיכולת למתן מענה לוגיסטי פנימי מלא לצה"ל, שנבנה בהעדר אלטרנטיבות במגזר הציבורי (כפי שהותווה עם הקמתו של צה"ל), לצמצום הדרגתי ביכולת למתן מענה פנימי מיטבי למערכת. בין תהליכים אלו ניתן למנות את תהליכי הקיצוץ בצבא, מיקומה של הלוגיסטיקה בלחימה, התפתחות המגזר הציבורי התומך ומייצר תחרות למערכת הלוגיסטית הצבאית ועוד. יתר על כן מיצובו הארגוני של המערך הלוגיסטי, מחוץ לליבת הלחימה סייעה, בדומה לתהליכים האחרים, לסמן את המענה הלוגיסטי הצבאי כפוטנציאל למיקור החוץ.
התהליכים השונים של ביצוע בפועל של מקורי החוץ שונים מאוד זה מזה מבחינת תוכן, הרציונל, הסיבה לקיומם, תפיסת הפעלה, תפיסת הצלחה ואורך קיומם. אך ניכר כי מוטמעות בהם ובאופן ההתנהלות הארגונית מולם תפיסות עומק של הארגון כלפי מיקור החוץ, כלפי הגורמים האזרחיים האמורים למלא את התפקיד וכלפי האופן בו אמור מיקור החוץ להיות מנוהל. אלה, יש להניח, קשורים למניעים העומדים בבסיס היציאה למיקור החוץ, מידת ההצלחה של תהליכים אלה ותהליכי מיקור חוץ בכלל ולתרבות הארגונית הצבאית.
המאמר בנוי משני חלקים עיקריים. החלק האחד, ינסה לצייר נקודת מבט רחבה על ההקשר בו מתקיימים תהליכי הפרטה (ומיקור החוץ): מיפוי מושגי, היסטוריה קצרה של התהליכים בעולם, בצה"ל באופן כללי ובמערך הלוגיסטי באופן ספציפי. החלק השני מציג התייחסות קצרה על מקורי החוץ שנבחנו ומציע הבנות על מיקום תהליכים אלו בארגון, משמעותם, השפעתם וכן הבנות, על תפיסות עומק, הנחות ולקונות ארגוניות המשפיעות על תהליכים אלו.
ההנחה היא כי תקופות של צמצום משאבים מזמנות אתגרים פיקודיים ומנהיגותיים רבים וכי חשיבה כלכלית והגיונות כלכליים משפיעים גם על פעולתם של מפקדים בהובלתם את יחידותיהם. מנגד, חשיבה כלכלית עשויה להיתפס לעיתים כסותרת את המנהיגות הצבאית הקלאסית או המסורתית. זאת במספר מובנים. ראשית, חשיבה כלכלית (ובעיקר התכנסות למשאבים מוגבלים) נתפסת כמנוגדת לאתוס המנהיגות הצבאית, המושתת על השגת והרחבת משאבים, משימות וכוח אדם. שנית, הפיצול, הרווח בחברה ובצבא כאחד, בין פעולה על בסיס שיקולים כלכליים לבין פעולה על בסיס שיקולים ערכיים, עלול לייצר סתירה בין הערכים העומדים בבסיס המנהיגות לבין חשיבה כלכלית והערכים שהיא מקדמת. כך, למשל, השיקול הערכי הוא המוביל את הציפייה (החברתית והצה"לית) לגיוס אוניברסאלי, גם במקרים בהם העלות הכלכלית של החיילים עולה על התועלת הכלכלית של גיוסם. כמובן שהשיקול הכלכלי נדחק והופך למשני בהקשרים מבצעיים ובעתות חירום כאשר עוסקים בחיי אדם.
שיטה איכותנית שכללה 15 ראיונות עומק חצי מובנים עם מפקדים ומפקדות בדרגת סא"ל-אל"ם ממגוון סביבות שירות בצה"ל – מטה, שטח ויחידות הכשרה.
המפקדים, רובם ככולם, מתארים את יישום החשיבה הכלכלית כחלק מתהליכי קבלת ההחלטות והניהול היומיומי של היחידה. נראה כי המפקדים מבינים כי בעת הנוכחית קיימת ציפייה ארגונית להפעיל הגיונות כלכליים בפעולתם וכי זה נחשב הדבר הראוי. מעבר לכך, מפקדים מסמנים את היתרונות הגלומים בהחלת חשיבה כלכלית (התמקצעות, ברירה כל כ"א איכותי). הם מציגים הסתכלות רחבה על משאבים ומתייחסים גם למשאבים שבעבר כמעט לא יוחס להם ערך כלכלי. עוד מציינים המפקדים כי לדידם קיים קשר הדוק בין צבא וביטחון לבין כלכלה, ובתוך כך הם מדגישים את הציפייה והתביעה החברתית מצה"ל ומפקדיו לקחת בחשבון שיקולים כלכליים, לחסוך ולהתייעל. מתוך הראיונות עולה כי בקרב המפקדים קיימות שלוש תפיסות או משמעויות של חשיבה כלכלית: חשיבה כלכלית שמשמעותה חיסכון וצמצום משאבים; חשיבה כלכלית שמשמעותה הרחבת משאבים; חשיבה כלכלית שמשמעותה ניהול סל משאבים – חלוקה והסטה של משאבים מצורך אחד לאחר. המפקדים גם התייחסו בהרחבה לחסמים להחלתה של חשיבה כלכלית בצה"ל ובקרב מפקדים: העדר תרבות ארגונית משותפת של יישום נורמות כלכליות, התנהלות ריכוזית שאינה מאפשרת למפקדים לנהל באופן עצמאי סל משאבים, הפרדה בין חשיבה מבצעית לחשיבה כלכלית ובין שגרה לחירום. חסם מרכזי נוסף אותו ציינו המפקדים הוא הקושי להגיד "אין" ולאכזב את פקודיהם. ניתן להניח כי הקושי להגיד "אין" קשור לאתוס הצבאי של התעצמות וכן לאתוס של מימוש המשימה נוכח ועל אף כל קושי. נראה כי האמירה "אין" מקבלת קונוטציה של אי הצלחה, אי יכולת לממש. נוסף לכך, מפקדים מציינים כי אינם רוצים ליצור בקרב אנשיהם תחושה של מחסור ואף של עוני. נראה כי אמירת "אין" שיוצרת תחושה של מחסור, עשויה לפגוע, לדעתם של מפקדים, בתפקידם כמנהיגים הנדרשים לייצר עבור אנשיהם תחושה של ביטחון, של משמעות ונחיצות ושל יכולת לממש משימות ולהוביל לצמיחה והתעצמות.
מכאן שניתן לזהות דואליות ביחס של מפקדים ביחס לחשיבה כלכלית בהקשר של העשייה הצבאית. זאת כיוון שחשיבה כלכלית אינה חשיבה חשבונאית בלבד. היא טומנת בחובה משמעויות סמליות, ערכיות ופסיכולוגיות. המורכבות והדואליות באות לידי ביטוי באופן המזוקק ביותר בהקשר של ניהול כוח אדם ודאגה, לפרט שהם מרכיבים מרכזיים במנהיגות הצבאית. מתוך המחקר עולה שרבים מהמפקדים מבקשים להשיג ולהרחיב את המשאבים שיש בידיהם על מנת לדאוג לאנשיהם. מכאן שנוצר מתח בין הציפייה ממפקדים לחסוך ולהצטמצם, לבין תפיסת התפקיד שלהם לדאוג לאנשיהם (דבר המחייב, בין היתר, השקעה של משאבים). מתח זה מתחדד אפילו יותר בתקופות של קיצוץ משאבים, תקופות בהן תנאי השירות והוודאות התעסוקתית נפגעים ו"החוזה הפסיכולוגי" שבין צה"ל למשרתיו משתנה.
סוגיית שירותם של החרדים בצבא הנה סוגיה ציבורית וחברתית, המושכת תשומת לב ציבורית ופוליטית רבה. עם זאת, נדמה כי סוגיית השירות בצה"ל של גברים חרדים לא זוכה למבט מאקרו-חברתי נאות. מטרת המאמר הנה לקשור בין תהליכי גיוסה של אוכלוסייה זו לצה"ל, לתהליכים חברתיים וכלכליים רחבים ולמקם תהליכים אלו בהקשרם האזרחי, הלאומי ובעיקר הכלכלי. באמצעות ראיונות עומק עם בוגרי שירות חרדים, ועם בעלי תפקידים בצבא ובעמותות אזרחיות המסייעות לגיוס, נבחנו במאמר זה מנגנוני השוק שמפעיל הצבא במטרה לגייס גברים חרדים לצה"ל, בעיקר לתפקידים מקצועיים הקשורים לשוק העבודה. המאמר מלמד כי הצטרפותה של האוכלוסייה החרדית לצבא מתרחשת כביכול תחת רציונל רפובליקני, המקדש את חובת השירות במטרה להגביר את 'השוויון בנטל', אך בפועל הופך גיוס החרדים בהדרגה למנגנון המופעל בעיקר באמצעות כוחות השוק. אלה מסייעים להכנה לתעסוקה ורכישת מקצוע במסגרת הצבא ומגבירים ציפיות לתועלות חומריות ישירות ועקיפות מהשירות במעגל המזין את עצמו מקהילה החרדית לצבא ולהפך. כך מהווה גיוס החרדים שלב נוסף בהטמעתם של ערכים, נורמות ופרקטיקות כלכליות של חברת השוק בצה"ל, המערערות ומחלישות את מודל גיוס החובה בישראל. שינוי תנאי הגיוס לתנאים הכפופים לכוחות השוק מערער באופן ניכר את מודל 'הצבאיות הנתינית' שאיננה ברת מיקוח, בהיותה חובה אזרחית-לאומית ראשונה במעלה, והופכת אותה בעיקר 'לצבאיות חוזית', שעל בסיסה מגויסים מרבית החרדים. זו נשענת על מידת הרצון והשאיפות של הפרט להגשים את מאווייו והאינטרסים שלו באמצעות הצבא (Levy et al, 2007). זאת ועוד, שיח השוק הדומיננטי בקרב המעמד הבינוני-גבוה, בשילוב צרכי כוח האדם של צה"ל במציאות חברתית משתנה, מאפשרים גיוס דיפרנציאלי לפיו מתוגמלים (כלכלית) היטב חיילים חרדים, על פני חיילים מאוכלוסיות אחרות. באופן פרדוכסלי, דווקא בעידן בו מתבקש הצבא לצמצמם הוצאותיו, מהווה גיוס החרדים מקור לעלויות גיוס גבוהות, הקשורות למצבם המשפחתי (נשואים ובעלי משפחות) של מרבית המשרתים החרדים והעלויות הכרוכות בהכשרתם המקצועית והצבאית. לפיכך, נבחנו במאמר תהליכי גיוס החרדים לצבא תחת עדשת השוק ולא רק תחת הגיונות ערכיים ואידיאולוגיים.
מושב 15: בין האזרח לצבא: היבטים חברתיים של הגנה על העורף איה דולב
עיקרי התובנות אשר יעלו בהצגה זו, מבוססים על מערך מחקרים המבוצע בשגרה ובחירום בקרב תושבים ברחבי הארץ ,כחלק מפעולות פיקוד העורף ובכללם: סקרים טלפוניים ואינטרנטיים, קבוצות מיקוד, ניתוח שיח ברשת האינטרנט וניתוחי תקשורת.
הטענה המרכזית הנה כי הגורמים המשמעותיים ביותר, המעצבים את האופן שבו תופסים התושבים את הממשק עם הצבא (וכן מפתחים ציפיותיהם בהתאם לכך), הנם ניסיון העבר בהתמודדות עם אירועי חירום, אופן הגדרת המצב הנוכחי על ידם (הנע על הציר שבין שגרה לחירום) ומסוגלות אישית וקהילתית.
ההתבוננות על עמדותיהם והתנהגותם של קבוצות האוכלוסייה השונות, תיעשה דרך פריזמה כפולה הנוגעת לשאלת האמון והציפיות מגופי הצבא האמונים על בטחון התושבים והכנתם לעת חירום מחד, ולשאלת האחריות האישית והקהילתית הנתפסת, מאידך. בין שתי השאלות הללו קשר ניכר, הבא לידי ביטוי באופנים שונים בקרב הקבוצות שיוצגו להלן.
דרך התבוננות זו יוצגו טיפוסים שונים של קבוצות אוכלוסייה, המובחנים ביניהם בדפוסי ההתנהלות ומבטאים תפיסות מגוונות ותמהילים משתנים של ציפיות ואחריות אישית וקהילתית. ההרצאה תציג מקרי מבחן המספרים את סיפוריהן של האוכלוסיות השונות ומבקשת להסביר ולעקוב אחר האופן שבו התעצבו התפיסות המונחות בבסיס הקשר בין האזרחים לצבא בכל הנוגע להתמודדות עם אירועי חירום.
יצירת תרבות של מוכנות לחירום בסביבה משתנה ובקרב אוכלוסיות שונות ומגוונות מלווה את פיקוד העורף בעשייה היום יומית במרחב האזרחי ומחייבים אותנו להכנת האזרח למכנה משותף רחב. מוכנות ועבודה משולבת של כלל הגופים בשגרה תוביל להתמודדות המרחב האזרחי במצבי החירום השונים.
הפער הקיים לאורך שנים בין ישובים יהודיים ליישובים ערביים במוכנות לחירום נובע מהפער התפיסתי שהיה נהוג לאורך שנים בישראל, לפיו מצבי חירום זוהו אך ורק עם מצבי מלחמה וטרור, תוך התעלמות ממצבי חירום אזרחיים. בנוסף, תפיסה זו מגלמת בתוכה הנחה לפיה מצבי מלחמה וטרור לא מאיימים על האוכלוסייה הערבית בישראל, הנחה שהתבררה כשגויה כבר במלחמת לבנון השנייה (2006), בה נהרגו 19 אזרחים ערבים, מתוך 44 שקיפחו את חייהם במלחמה. על פי דו"חות מבקר המדינה אי-המוכנות והעדר מענה הולם לחברה הערבית המשיכו להביא לפגיעה חמורה באוכלוסייה זו גם שנים אחר כך, במערכות עופרת יצוקה (2009) ו"צוק איתן" (2014).
בשנת 2015 חיו בנגב כ-239,500 ערבים- בדואים בנגב שהם 33% לערך מאוכלוסיית נפת באר שבע זהו מיעוט המהווה כ 4% מכלל תושבי ישראל, החי באזור מזה מאות שנים. כיום חיים הבדואים בנגב ב-7 יישובי קבע ובמספר גדול יותר של כפרים לא מוכרים. למרות שהחברה הבדואית נמצאת במעבר לחברה מודרנית, הבדואים עדיין משמרים אורח חיים מסורתי, דבר הבא לידי ביטוי בין היתר בנישואי קרובים, פוליגמיה, ובשיעורי הפריון הגבוהים בארץ. שגרת החיים בחברה הבדואית בנגב היא שגרת חירום: העדר תשתיות, פשיעה ואבטלה, תאונות בית, דריסה, תגרות, מפגעים סביבתיים, דרגת העוני הגבוהה במדינה, הריסות בתים, העדר מיגון, שיעורי תמותת תינוקות גבוהים, ושיעור גבוה של מחלות תורשתיות ומומים מולדים. שגרת החירום המתוארת מצריכה מענים ייחודיים, שכן לדחק מתמשך, בצירוף סוגיות שייכות וזהות וחוסר מודעות להשפעות החירום, יש השלכות משמעותיות על בריאותם ורווחתם הנפשית של התושבים. לאלו מצטרפים נתונים נוספים המגבירים את המורכבות הפסיכו-סוציאלית, לפיהם ל 40% מהתושבים הבדואים בנגב ישנם קרובי משפחה בעזה או בגדה וחשיפה לכלי תקשורת ערביים.
בראשית 2016 נפתח מרכז אזורי לפיתוח החוסן בחברה הבדואית בנגב. חזון המרכז הוא חברה בדואית מוכנה לחירום ובעלת חוסן קהילתי גבוה באמצעות ייעוץ, תמיכה, הכשרה, הדרכה וליווי לרשויות ולקהילה הבדואית בנגב בנושאי מוכנות לחרום, התערבות במשבר ופיתוח החוסן. המרכז עוסק בפיתוח והטמעת תפיסות מקצועיות מותאמות תרבותית בתחומי המוכנות לחירום והחוסן, תוך קידום תחושת המסוגלות של החברה הבדואית, לשם הגנה על חוסנו של העורף. מרכז החוסן שהוקם, מוביל שיח של עשייה ומוטיבציה לקידום תחום ההיערכות לחירום בנגב. המרכז מסייע בפיתוח מנהיגות מקצועית מקומית, אשר תראה עצמה אחראית על התנהגות האוכלוסייה בחירום ומתן מענים לצרכי החברה הבדואית בהקשרים אלו. המרכז אף מסייע ביצירת מרחב ערוך לטובת כלל תושבי הנגב באמצעות הכשרות משותפות ליהודים וערבים למיומנויות נדרשות בחירום, אשר מביאות לצמצום הפערים המקצועיים ומחזקות את הסולידריות החברתית. הסיוע המקצועי ניתן גם בעת חירום מקומי שאינו על רקע בטחוני וכולל אירועי חירום רבים שבשגרה. המענים המוטמעים ניתנים תוך הרחבת התפיסה המסורתית של חירום ופעילות אזורית נרחבת. המענים מידיים (ללא בירוקרטיה) וניתנים לפני, בעת ולאחר האירוע ובאופן מתמשך. תפיסת העבודה כוללת פעולה עם הרשויות וצוותיהן ובמקביל עם קבוצות אוכלוסייה בעלות צרכים שונים בעת משבר. זאת לאור ההבנה שנדרשים סוכני שינוי רבים ככל הניתן, אשר יסייעו ליצירת תודעה קהילתית של רצון וצורך להיערך לחירום. פעילות המרכז מתבצעת בשלושה תחומים: מוכנות לחירום, חוסן בקהילה וטיפול במשבר ובטראומה. תחום המוכנות עוסק בפיתוח ושימור תפיסת עולם של היערכות של הרשויות לחירום באמצעות הכשרות לקבוצות של מנהיגים ובעלי תפקידים ממטות החירום היישוביים, המערך הטיפולי, חינוך ובריאות. בהכשרות ניתן דגש להקניית ידע ומיומנויות לביצוע תפקידים בכל שלבי החירום תוך יצירת שפה משותפת רשותית ואזורית. תחום הקהילה עוסק בחיזוק תחושת השייכות והסולידריות, התמקצעות והעצמת תפקידה של הקהילה בחרום ובמשבר. הכשרות חוסן של קבוצות שונות בקהילה (מחנכים פורמליים ובלתי פורמליים, מתנדבים, סטודנטים וכד') משפרות באופן ניכר את רמת המודעות והחוסן של פרטים וקבוצות בקהילה. תחום זה כולל גם פיתוח הון האנושי ובתוכו הכשרות למיומנויות נדרשות מצוותים מקומיים, דוגמת הכשרות עזרה ראשונה נפשית וסיוע לרשות למתנדבים. התחום הטיפולי עוסק בפיתוח ומתן מענים טיפוליים לצרכים הייחודיים של החברה הבדואית. המענים ניתנים בשפה הערבית על ידי אנשי מקצוע ערבים, שמוכשרים לטיפול במסגרת המרכז. בעת חרום הפעילות נעשית באמצעות התערבות במקום האירוע אשר מסייעת לנפגעים תוך רגישות תרבותית (למשל בהיבט המגדרי) ולאחריו באמצעות ההתמחות המקומית בטראומה.
מושב 16: Patterns of Human Capital, Action and Attitudes in Armed Forces Chairman: Guy Ben-Porat
עבודה זו, היא חלק מפרויקט מחקר רחב יותר, הבוחן את היחסים בין משטרה ומיעוטים בישראל ובמקומות אחרים בעולם. המחקר כולל סקר עמדות, קבוצות מיקוד וראיונות. בשונה מהמחקר על הצבא, הזוכה לתשומת לב מחקרית רבה, חוקרי מדע המדינה וסוציולוגיה מיעטו לעסוק במשטרה. חסר זה מפתיע לנוכח התפקיד המשמעותי שממלאת המשטרה בחיי היום-יום, המשמעות הסימבולית שיש לפעולותיה והעובדה שהיא מגלמת את ה"מונופול על הפעלה לגיטימית של אלימות", נדבך משמעותי של המדינה המודרנית. דרך היחסים של המשטרה עם החברה הערבית בישראל, שאלות של לגיטימציה ואמון והדיונים ברפורמות משטרתיות, אבקש לעמוד על המשמעויות של הקשרים בין משטרה וצבא או צבאיות.
הקשר בין משטרה וצבא בישראל איננו חדש כמובן, הן קיומן של יחידות דוגמת משמר גבול והן העובדה שרבים מקציני המשטרה הבכירים הגיעו מהצבא, מעידים על החיבור שבין הארגונים. עם זאת, אבקש לטעון שבשני העשורים האחרונים מתחולל תהליך משמעותי של "ביטחוניזאציה" (securitization). מושג זה, השאול מתחום היחסים הבין-לאומיים, מתייחס למסגור של דיונים ותביעות פוליטיות בשיח בטחוני אשר, בין השאר, הופך את התביעות ואת התובעים לאיום בטחוני. כך, איומים ביטחוניים קונקרטיים (שברובם המכריע אינם קשורים לערבים אזרחי ישראל, יחד עם התחזקותה של זהות לאומית פלשתינית בקרב הערבים אזרחי ישראל ותביעות לשוויון והכרה, משפיעים על דפוסי הפעולה של המשטרה ויחסיה עם המיעוט הערבי.
מול השיח הביטחוני, שהתעצם משנות האלפיים, עומדות מסקנותיה של וועדת אור, שביקשה דווקא ל"אזרח" את המשטרה ולחזק את הלגיטימציה והאמון של האזרחים הערבים בה. צורך זה הופך משמעותי עוד יותר בשנים האחרונות לאור תהליכים המתחוללים בתוך החברה הערבית המתבטאים באלימות בהיקף רחב שהמשטרה אינה מצליחה לבלום. במציאות הזו, אזרחי ישראל הערבים סובלים לא רק מ"שיטור יתר", המתבטא באלימות משטרתית, אלא גם מ"שיטור חסר" הנוגע לאי היכולת לספק מענה לצרכי הביטחון היום-יומיים של האזרחים. אכן, ממצאי המחקר מראים, שלמרות האמון הנמוך במשטרה, האזרחים הערבים מעוניינים ביותר שוטרים ויותר פעילות משטרתית בתוך היישובים. יתרה מכך, למרות משקעי העבר, ישנה תמיכה בגיוס שוטרים ערבים ומספר לא קטן של אזרחים ערבים מצהירים שיישקלו להתגייס למשטרה.
בעבודה זו, אבקש לעמוד על המתח שבין התפיסה האזרחית של המשטרה, המדגיש את השרות ההוגן והשוויוני, לבין התפיסה הצבאית, הרואה במשטרה בראש וראשונה גוף שתפקידו להילחם בטרור. מתח זה נוגע גם בשאלה רחבה יותר של לגיטימציה ואמון, האם אלו נובעים מביצוע (performance) או מהגינות (fairness)? והאם לקבוצות רוב ומיעוט צרכים ותפיסות שונות. המחקר על יחס החברה הערבית למשטרה מצייר תמונה מורכבת, הכוללת הסתייגות מהיבטיה הצבאיים-לאומיים של המשטרה אך גם רצון וצורך במשטרה "אזרחית" המתייחסת אל האזרחים הערבים כשווים ואל הצרכים והדרישות שלהם כראויים למענה.
לבסוף, אבקש לבחון כיצד משפיעות תפיסות ושיח בטחוני על האפשרות לרפורמה ביחסי משטרה ומיעוטים. ראשית, ייצוגיות, האם השיח הביטחוני משפיע על הנכונות של משטרות לגייס מיעוטים ועל נכונותם של מיעוטים להתגייס למשטרה המזוהה עם שיח בטחוני-לאומי. שנית, כיצד משפיעה התפיסה הביטחונית על תהליכי ההכשרה ודפוסי העבודה של השוטרים. האם, לדוגמא, הכשרה רב-תרבותית המקובלת במשטרות רבות בעולם משפיעה על דפוסי העבודה, או שמא התפיסה הצבאית מכתיבה את ההתנהלות. ושלישית, האם פיקוח אזרחי על המשטרה, ובעיקר ביקורת על שימוש באלימות כלפי מיעוטים, נבלם באמצעות שיח בטחוני המזהיר מפני הסכנה של החלשת המשטרה והצורך להיות מוכנה לאירועים ביטחוניים.
To successfully build, maintain and operate an effective military, a country must invest resources in human capital, personnel training, weapon systems, military R&D and other elements that enhance military capability, but come at the cost of lower civilian consumption. Increasing human capital stock (achieved mainly by increasing the expenditure on education over a long period of time is essential for an effective military and, at the same time, enhances economic growth. Higher economic growth increases the country's resources, to be spent for civilian and military purposes, and, consequently, raises its utility. Hence, each country has to find the appropriate way to allocate its resources (government budget) to the military, education and other civilian expenditures, in order to achieve adequate national security, economic growth, and quality of life for its citizens, now and in the future. The central role of human capital in the development of societies and countries leads us to conjecture that the advantage of Israel's education system and, hence, of its human capital, over those of its Middle Eastern rivals may have been crucial in establishing its military superiority during the last several decades.
To assess the intricate relationships, over time, among human capital, national security, economic growth, and utility level this paper develops and analyzes a dynamic model which is focused on the government budget allocation of two countries engaged in an arms race. Each government allocates its budget, at each period of the planning horizon, to military expenditure, education (investment in human capital) and civilian consumption. We calibrate the parameters of our model with real-life data on the ongoing arms race between Israel and Iran. Using the calibrated parameters, we project the aggregate production, expenditures on the military, on education and on other civilian services (hereinafter civilian consumption), the military capability and the perception of national security of each of the arms race rivals during 2014-2033. We also present and assess several policy experiments, demonstrating the intricate relationships that exist over time among civilian consumption, national security and utility. We show that an increase in the effectiveness of the country's education system or in the importance that it attributes to its future aggregate production incurs, in the early periods of the planning horizon, higher expenditures on education and lower expenditures on civilian consumption, only to be compensated by higher future values of the country's aggregate production, education expenditure, military expenditure, and civilian consumption, and by higher future military capability and utility. In addition, we analyze situations in which policy makers may, for personal or political gain, prefer too high national security "now", over higher national security and utility in the future. In the context of our model, a bias towards short-term benefits (high national security now, or government choice of a discount factor which is lower than that of the public) impedes investment in human capital formation and, consequently, harms the country's future economic growth, military capabilities and utility. Finally, the model and results of this study support our conjecture that the high effectiveness of Israel's education system, relative to its main rivals in the Middle East, may have been crucial to Israel's increasing advantage in military capability (and, possibly, utility) during the last several decades over its main rivals in the Middle East..
This paper focuses on the relationship between agreements on transitional justice provisions that are included into peace negotiations and the outcome of the negotiation: a partial or a final peace accord. A set of hypotheses on the significance of agreements on transitional justice provisions are tested empirically by creating a unique dataset, which contains 226 Peace Process Years (PPYs) that belong to 72 peace processes in 1989-2014. Three of the four hypotheses tested are supported. It is found that a combination of truth and reconciliation provisions – as well as an amnesty provision – is associated with an increase in the odds that the peace negotiation ended in a final agreement. On the other hand, the significance of agreements on provisions of reparations for victims or the rehabilitation and restitution of refugees are not confirmed. A qualitative analysis of several cases of negotiations is used to substantiate the quantitative findings. The results suggest that agreements on truth and reconciliation provisions serve as an alternative form of justice and accountability, which the parties to the negotiations can live with, and therefore serve as a compromise between demands for retributive measures ("tit for tat") on the one hand, and demands for forgetfulness on the other. This kind of compromise between retribution and forgetfulness, as this study confirms, functions as the required level of justice for achieving a final peace accord. In conclusion, this study highlights the significance agreements on truth and reconciliation provisions as a factor that generates transformation toward peace.
מושב 17: היבטים מחקריים ויישומיים של הגנת העורף מנחה: אבי ביצור
מחקרנו בחן, ראשית, את יסודותיו הערכיים של האתוס הציוני של הקיבוץ ואת "פתרון בית הספר" לדילמת העזיבה הטמון ביסוד האידאולוגיה עליה הוקם. לאחר מכן, תוך יישום שיטות מחקר כמותיות ואיכותניות, בדקנו באיזו מידה נשמר האתוס הקיבוצי גם במהלך "צוק איתן". נערך סקר טלפוני במדגם מייצג [n=259] מתוך 13,000 תושבי 25 קיבוצים, וכן ראיונות עומק עם 30 תושבים, כאלו שעזבו וכאלה שנשארו.
התוצאות מלמדות כי בקיבוצים לא נס לייחם של רבים מן הערכים עליהם הושתתה מלכתחילה התנועה הציונית. גם כאשר בוצע פינוי של ישובים בשנת 2014, המנוגד לכאורה, לאתוס ההתיישבות הוותיק, הדבר נעשה מתוך תפיסה קולקטיביסטית, המעלה על נס את הערבות ההדדית הקבוצתית. מאידך, ההחלטה עצמה להתפנות ולעזוב , התקבלה, על פי רוב, דווקא על בסיס אישי. בניגוד לעבר, לא נתפסו העוזבים בעיני הנשארים כנוטשים, והחברה הקיבוצית הותירה לחבריה מרחב של לגיטימציה לדפוסי התנהגות שונים. נראה, אפוא, שהקיבוץ לא נטש את ערכי מגל וחרב עליהם נוסד, אבל הסכין להעשירם ולהתאימם לאתגרים הביטחוניים הניצבים לפתחו בימינו אנו. בהינתן שתרחישי מלחמות העתיד אינם אופטימיים בכל הנוגע לאיומים על כלל האוכלוסייה האזרחית בישראל, ייתכן שאפשר להפיק מתובנות אלו גם מתכונת בריאה של אתוס מכונן, אשר יגבש את החוסן הלאומי בחברה הישראלית כולה.
פיקוד העורף אמון על הכנת האוכלוסייה למצבי החירום השונים: מלחמה ורעידת אדמה. התשתית החוקית להסברה והדרכת אוכלוסייה כוללת את "האמצעים הנקוטים לשם התגוננות מפני כל התקפה האוכלוסייה האזרחית או לשם צמצום תוצאותיה של התקפה כזו..." ( סעיף 1 לחוק הג"א 1951) וכן "להדריך את האוכלוסייה בענייני התגוננות אזרחית..." (סעיף 2 לחוק הג"א 1951)
כמו כן אחראי הפיקוד להסברה ולמתן המידע לציבור . הצורך במידע אחד הצרכים המרכזיים של האזרח בזמן חירום ומהווה מרכיב משמעותי בהערכות והתמודדות של הפרט, המשפחה והקהילה. מטרות ההסברה וההנחיה: הצלת חיים באמצעות מידע והתנהגות בהתאם להנחיות, חיזוק אמון הציבור במענה הניתן למצב החירום, חיזוק תחושת הביטחון וחוסנו של הציבור באמצעות מידע והנחיות וכן הפחתת אי הוודאות, מתן מידע המאפשר את שגרת החירום.
קיימים פערים לא מעטים במצב בקיים. הפערים בולטים בתחומים הבאים: אקטיביות האזרחים בשגרה, פיתוח תרבות של מוכנות, הסברה מקומית, תכנית רב גילית, אמצעי הנחיה סלקטיביים.
המחקר מראה כי גם במקרה בו דובר על יישובים בעלי חוסן חברתי התחלתי גבוה, כמו בקיבוץ נירים, בוצעה שם הכנה אינטנסיבית במשך למעלה מעשור לחיזוק החוסן החברתי לעת חירום. נקודת ההתחלה, כמו גם מרכיבי התהליך, הם גורמים מרכזיים בבניית חוסן חברתי. המדובר בעיקר בתהליך של "מטה-מעלה" (Bottom-up), מן התושבים, דרך הקהילה ועד לרשות המקומית. תהליך זה בנוי נדבך על גבי נדבך, כאשר חוסנו של כל אחד מהנדבכים הוא ערובה לאלה שמעליו.
הפוטנציאל הטמון בתהליך בניית חוסן חברתי הוא רב ויש לו השפעות על תחומי חיים רבים, זאת לא רק במצבי חירום. תהליכים כגון אלה מחזקים את הלכידות החברתית ובתוך כך את ההון החברתי (social capital) של הקהילה. לכך יש השלכות גם באופן ההתנהלות הקהילתית היום-יומית ברמה האישית, החברתית, המשקית. חשוב גם כי תהליכי בנייה אלה יגובו במהלכים מוכוונים "מעלה-מטה", בפעולה מאורגנת ותומכת של מוסדות מדינתיים, המעניקים את האמצעים הדרושים להתגוננות (אמצעים פיזיים, כספיים ואחרים) ולבניית החוסן.
פעולה מאורגנת "מלמעלה" משדרת גם מסר של עוצמה לתושבים ולקהילות ומעניקה להם תחושה כי הם אינם זנוחים, כי הדאגה לביטחונם אינה יורדת מסדר היום של מקבלי ההחלטות וכי אלה אכן עמלים על ביטחונם ועל שלומם. להכרה בכך יש השפעה חיובית מחזקת על תחושת המסוגלות של התושבים והקהילות להתמודד עם מצבי חירום ולהמשיך את התהליכים לחיזוק חוסנם החברתי כל העת.
מכאן, בניית חוסן חברתי היא תולדה של שילוב בין היכולת לגייס עוצמות קהילתיות פנימיות, לבין היכולת לגייס עוצמות חיצוניות. בכך החוסן החברתי רחוק מאד מלהיות רק מטאפורה ליכולת עמידה מול "הפרעות". הוא יכול וצריך לשמש כאסטרטגיה לאומית מובילה, כבסיס מוצק בהתמודדות מול טרור (והפרעות קשות אחרות).
לניהול האוכלוסייה בעיר ,התשתיות GIS שימוש במערכות שליטה ובקרה (שו"ב) בסביבת
העירוניות, והאירועים המתרחשים בה, מהווה כיום פתרון ייחודי ברשויות המקומיות בישראל
להמשך הרציפות התפקודית בשגרה ובחירום - פתרון מונחה ומאושר באופן רשמי על ידי משרד
הפנים. מערכות אלו מאפשרות שליטה וניהול זמן אמת של בסיס נתונים פנים-ארגוני וגאוגרפי רחב
בכל עת ובכל מקום .
הדגמה חיה על המערכות הפעילות כיום, תיתן לנו הצצה לעולם הטכנולוגי הפועל בסביבת GIS, על יתרונותיו: כלי פשוט וידידותי למשתמש בסביבת WEB עם ההתממשקות למערכות מידע פנים- אירגוניות ברשות המקומית. כלי זה, מאפשר את ניתוח המשמעויות וההשפעות המרחביות של התרחשות בשטחה. ניהול תרחישים עירוניים בסביבת GIS היא משמעותית לניהול כל תרחיש, החל מרמת דחיפות נמוכה, כגון ספסל ישיבה שבור בגן המשחקים וכלה ברמת דחיפות גבוהה ביותר, כגון אסון רעידת אדמה במרחב הרשות. הצצה על מערכות אלה, מאפייני השימוש בהן ,מאפייני הרשויות ומאפייני מצבור האירועים המתרחשים בכל אחת מהן, מבשרת לנו על תרומתן המשמעותי לעיר ותושביה, ולהרחבת שיתופי הפעולה לניהול נכון ולטיפול מיטבי באוכלוסייה. הטמעת מערכות אלה והצורך הגובר בהן בערים, במועצות המקומיות והאזוריות, הופכת את מרחב חיינו לבטוח יותר ונעים לחיות בו.
Webtopus בניית אתרים