סקירת מאמרים מס' 1

אסף מלחי, סטיוארט כהן וראובן גל (פברואר 2021).
חיפה: מוסד שמואל נאמן.

הדו"ח מהווה חוות דעת ביקורתית על תוכן מתווה שאותו הגישה תנועת "פנימה" בראשית 2020, תחת הכותרת "גיוס ושירות שווה לכולם". בלב המתווה עומדת ההצעה שכל מגזרי החברה הישראלית, בכלל זה הציבור הערבי והציבור החרדי, יגויסו בגיל 18 למסלולי שירות צבאי או אזרחי. המתווה אומץ על ידי מפלגת כחול לבן והוצג ע"י שר הביטחון כבסיס לחוק הגיוס העתידי. המחברים טוענים שבצד הכוונה החיובית שמאחורי יוזמה זו, מתווה "גיוס ושירות שווה לכולם" אינו חף מטעויות וכְּשלים מהותיים. מטרת המסמך הנוכחי היא לחשוף כשלים אלו ולהצביע על נתונים ושיקולים המעמידים בספק את יישומו.

https://www.neaman.org.il/Recruitment-and-Equal-Service-for-All

יגיל לוי (2021).

חברה, צבא וביטחון לאומי, גיליון 1, 9-30.

למאמר הזה יש מטרה בתחום המושגי: להציב את החיץ המתבקש בין השיח הציבורי בישראל, שבו מכוּנה הצבא "צבא העם", ובין השיח האקדמי, ולהציג את ההמשגה האקדמית ההולמת את הצבא. זהו צבא אזרחים (citizen army) במהותו, צבא המבוסס על גיוס חובה ולא "צבא העם", שהוא המסמן הסמלי אבל לא המושגי של הצבא. המאמר יוקדש לבירור המושג צבא האזרחים, ויבחין אותו מצבא שאינו מבוסס על גיוס חובה. לצבא האזרחים יש כמה מאפיינים עיקריים: אזרחי המדינה משרתים בצבא כאזרחים; הגבולות בין הצבא והחברה מטושטשים; הציפייה מן הצבא היא לשמש "בית ספר לאומה"; המדינה מגדלת את החיילים והחיילות ולא השוק; החיילים ממושמעים כאזרחים ;צבא האזרחים נשלט בידי האזרחים. עם המעבר לצבא מתנדבים וביטול גיוס החובה משתנים המאפיינים האלה.

https://www.civil-military-studies.org.il/%d7%9b%d7%aa%d7%91-%d7%a2%d7%aa/

*

אסף מלחי (ינואר 2021).

המכון הישראלי לדמוקרטיה, מחקר מדיניות מס' 156

בשנים האחרונות נשמעות טענות כבדות משקל נגד גיוס החובה לצה"ל, בהן חוסר השוויוניות של המודל הקיים, חוסר היעילות הכלכלית הכרוכה בגיוס אוכלוסיות שאינן מתאימות לשירות והפגיעה בערכי החירות וחופש הפרט. הקריאות לשינוי מהותי במודל זה באות על רקע הירידה המתמשכת בשיעור הגברים חייבי הגיוס המתגייסים בפועל לצה"ל.

https://www.idi.org.il/books/33568

Nissim Leon (2021).
Research Anthology on Religious Impacts on Society

פרק זה בוחן את תופעת דחית הגיוס לישראל של גברים חרדים הלומדים בישיבות. המחבר מציג את רעיון הלאומיות שכנגד (Counter-Nationalism) כביטוי לתמורה בחברת הלומדים החרדית, מישות סקטוריאלית שהרחיקה את עצמה ממדינת הלאום, ואשר תפסה את המדינה כעובדה פוליטית בלתי רצויה, לישות המקיימת גישה לאומית משל עצמה. ישות זו רואה עצמה כשותפה פעילה במאמץ הלאומי, מה שמשתקף באתוס החרדי. המחבר מפרש את הלאומיות שכנגד כגישה ביקורתית ביחס ללאומיות, המתאימה את עצמה למבנה השיח של האידיאולוגיה הלאומית ההגמונית. נקודת מבט זו מעלה את האפשרות שהחרדים מתחילים לראות עצמם כשותפים משלימים לתרבות הישראלית. יתר על כן, מחקר זה מצביע על כך שהזרם המרכזי החרדי מבקש לעצמו הכרה ככוח העילית הרוחני של מדינת ישראל.

https://www.igi-global.com/chapter/the-haredi-scholar-society-and-the-military-draft-in-israel/259634

רינת גולד גזית (2021).
חברה, צבא וביטחון לאומי, גיליון 1, 103-119.

אתוס צבא העם ואתוס זכויות נכי צה"ל הם חלק מן הזהות הלאומית הישראלית. בבסיסם עומד עקרון השוויון, לשניהם יש השפעה על המוטיבציה לשירות, ושניהם נוכחים בשיח הציבורי. במאמר נבחנים שני האתוסים דרך המקרה של המלצות ועדת גורן, שהוגשו ב-2010 ושניסחו מחדש את כללי ההכרה בנכי צה"ל לראשונה מאז קום המדינה. הבחינה הזאת, שכללה בדיקה פרקטית של המלצות הוועדה ושל תיקון החוק בעקבותיהן, העלתה כי המלצות ועדת גורן יוצרות פערים בתגמול החיילים, ולפיכך יוצרות פערים הולכים וגדלים בין האתוסים למציאוּת. הפערים האלה שוחקים את אתוס צבא העם ואת אתוס זכויות נכי צה"ל באופן שעלול לפגוע במוטיבציה לשירות. הניתוח והדיון במאמר הזה חושפים כי פרקטיקות ממסדיות שנועדו לשמור על הערכים הלאומיים, שעוצבו עם קום המדינה, מערערות הלכה למעשה את הערכים האלה.

https://www.civil-military-studies.org.il/%d7%9b%d7%aa%d7%91-%d7%a2%d7%aa/ 

Ryan Shandler, Michael L. Gross & Daphna Canetti (January 2021).

Contemporary Security Policy, 42.2, 135-162

באיזו מידה תומך הציבור בשימוש בנשק סייבר? המחברים מציעים שחשיפה ציבורית לפוטנציאל ההרסני של מתקפות סייבר מפיגה את ההעדפה הרווחת בקרב הציבור לשימוש בלוחמת סייבר. כדי לבחון זאת, נערכו שני ניסויי סקר לצורך בחינת התמיכה בתקיפות סייבר לעומת תקיפות צבאיות קונבנציונליות, בארצות הברית, בריטניה וישראל. במחקר 1 נחשפו המשיבים לדיווחי חדשות בטלוויזיה המתארים צורות שונות של פיגועי טרור, ולאחר מכן נמדדה התמיכה בפעולות תגמול אפשריות. הממצאים מצביעים על כך שהתמיכה הציבורית בפריסת נשק סייבר התפוגגה לחלוטין בקרב המשיבים שנחשפו למתקפות סייבר קטלניות. במחקר 2 נמצא שחשיפה למתקפות סייבר הרסניות מערערת את התפיסה של הסייבר כתחום פחות קטלני, מה שמפחית את המשיכה שלו. המחברים מסבירים כיצד ההעדפה הציבורית השברירית לשימוש בנשק סייבר עשויה לעודד הסלמה צבאית בטווח הקצר.

https://www.tandfonline.com/doi/full/10.1080/13523260.2020.1868836?casa_token=nr4Mhvg_CmIAAAAA%3A4gfCmxxuEwtAe2GeWie6J4fWgol7jK29PXT3Rqr4HfEfdkfUfA8HNAfSUfiOe9H11XWSaZX2HYNBiqQ

Yaira Hamama-Raz,  Shaked Shir & Michal Mahat-Shamir (2021).
Death Studies, 45.5, 380-389.

מותו של בן זוג עשוי להוות מאורע רגיש במיוחד עבור בני זוג שאינם נשואים, שכן אין להם מעמד חוקי מול בן הזוג, מה שמשפיע על התמיכה לה הם זוכים. מחקר איכותני זה בחן את המשמעות המיוחסת לאובדן בקרב 12 בני זוג שכולים של חללי צה"ל. באמצעות יישום מתודולוגיה קונסטרוקטיביסטית-נרטיבית, מצטיירות שלוש תמות מרכזיות מתוך הראיונות: (א) היחסים מעולם לא הסתיימו – "עסק בלתי גמור", (ב) הצורך להסתיר את מערכות היחסים – "פצע חבוי", ו-(ג) היחסים מנחים את חייהם – "מצפן". השלכות מעשיות של ממצאים אלה נידונות במאמר.

https://www.tandfonline.com/doi/full/10.1080/07481187.2019.1648332

Dan Porat (2021).
Israel Studies, 26.2, 152-172.

מאז שנות התשעים התפתחה בישראל צורה חדשה של הנצחה: ספרי תמונות לילדים צעירים בהם בני משפחה מכבדים את חללי צה"ל ואת נפגעי הטרור. המאמר מנתח תשעה ספרים שכאלה ודן בסיבה להתפתחות ז'אנר זה. טשטוש גבולות בין חזית הקרב לחזית הביתית במהלך שתי אינתיפאדות ושתי מלחמות מפרץ, חשף את הילדים ישירות לאבל לאומי ולאובדן קורבנות אזרחיים רבים, צעירים ומבוגרים, יהודים ולא יהודים, שהנצחתם הופרטה ומתוארת בשפה 'נשית' המתאימה יותר לגילם הרך. המחבר טוען כי בעוד שספרי הנצחה אלה משקפים קורבנות שבכוחם להביע רגשות, הם משמרים את התפיסה המסורתית ביחס לנפגעים כגיבורים שהקריבו את חייהם למען ארצם.

 https://www.jstor.org/stable/10.2979/israelstudies.26.2.07?seq=1  

Dirk C. Wendtorf, (2021).
Journal of Modern Jewish Studies, 20.1, 44-69.

בין חמישים אלף הפליטים היהודים שנמלטו מהנציונל-סוציאליזם במערב ובמרכז אירופה בין השנים 1933 ל-1939 הייתה קבוצה של ציונים צעירים ואידיאליסטים דוברי גרמנית, בעיקר מגרמניה ומאוסטריה. בשנת 1942 רבים מהם יצרו והצטרפו ל"פלמ"ח הגרמני" – המחלקה הגרמנית של הפלמ"ח. המחלקה הגרמנית גילמה את הכוח הלוחם היהודי "הגרמני" הראשון בארץ ישראל בימי המנדט הבריטי. מאמר זה בוחן את מקורה ואת ההיסטוריה של יחידה זו, וכן את משמעותה כיחידה הלוחמת הגרמנית-יהודית הראשונה במהלך ימי מלחמת העולם השנייה. המחבר דן באתגרים הפנימיים והחיצוניים שעמדו בפני חבריה, ואשר עליהם התגברו. המאמר מסתמך על המקורות המעטים העוסקים במחלקה הגרמנית, לרבות עדויות של יוצאי צבא שהוקלטו במפגשי איחוד, ראיונות עם החבר החי האחרון במחלקה הגרמנית שנערכו בין השנים 2011 ל-2016, ומסמכים ותמונות שהושגו בסיוע ארכיון הפלמ"ח ברמת אביב.

https://www.tandfonline.com/doi/abs/10.1080/14725886.2020.1840041?journalCode=cmjs20

Christopher Caden & Nir Arieli (January 2021).

War in History, 28.1, 200–222.

אנשי צבא ושוטרים בריטים, שהוצבו בפלשתינה לקראת סוף המנדט הבריטי ונטשו את יחידותיהם כדי לשרת בכוחות יהודיים או ערביים, קיבלו עד כה תשומת לב אקדמית מועטה. מאמר זה משחזר את סיפורם, תוך שרטוט ההקבלות והדגשת הניגודים בין שתי קבוצות העריקים. המאמר מנתח את המניעים, את תפקידיהם וחוויותיהם בזמן המלחמה, וכיצד זכרו אותם לאחר סיום המלחמה. המאמר ממקם אותם כחלק מהספרות המתהווה על שירות צבאי רב-לאומי.

https://journals.sagepub.com/doi/full/10.1177/0968344518796688

James Pangilinan, Christine Peralta & Wesley Attewell  (Jan 2021).

Amerasia Journal,  46.2, 183-199.

המחקר הנוכחי דן בתופעת גיוסם של פיליפינים תושבי ישראל לצה"ל, שעלתה לאחרונה לתשומת לב ציבורית בישראל ובעולם. סיקור התופעה באמצעי התקשורת ממסגר את הצבאיות הישראלי כמיליטריזם נדיב והומניטרי. עם זאת, דימויים אלו מכסים על היסטוריה ועל מערכת יחסים מורכבת יותר בין ישראל והפיליפינים.

https://www.tandfonline.com/doi/full/10.1080/00447471.2020.1866946?journalCode=ramj20

Gabriel Schwake (2021).

Planning Perspectives, 36.1, 183-194.

בשנות השמונים יזם צה"ל הקמת מספר יישובים פרבריים לטובת אנשיו. יישובים חדשים אלה הציעו את ההזדמנות לאיכות חיים טובה יותר בסביבה הומוגנית ובלעדית, והכל במרחק נסיעה מהמטרופולינים העיקריים. המדינה סבסדה את הקמתן של ההתיישבויות הללו כדי לסייע לצבא, ומתוך תקווה שהתדמית היוקרתית של צה"ל תסייע בפיתוח אזורי פריפריה; קציני צבא יכלו לחיות את חלומם הבורגני תוך השתתפות במשימה הלאומית הגדולה יותר של פיתוח עירוני. היישוב רעות הנו ארכיטיפ של יישוב צבאי פרברי מסוג זה. היישוב הציע לקצינים צעירים את היכולת להשיג בתים מרווחים מסובסדים בקהילה אקסקלוסיבית, מה שהיווה קרש קפיצה לפיתוח רחב היקף של האזור בשלב מאוחר יותר. המקרה של רעות מדגים את השימוש בהפרטה סלקטיבית כאמצעי לעידוד היווצרותו של שוק נדל"ן לצורך המשך פיתוח.

https://www.tandfonline.com/doi/full/10.1080/02665433.2020.1781683

Olga Gershenson (Spring 2021).

Shofar: An Interdisciplinary Journal of Jewish Studies, 39.1, 147-175.

סרטי אימה מובְנים לעתים קרובות כהשתקפות של חרדות תרבותיות וחששות לאומיים. בישראל, בה לצבא יש תפקיד מרכזי, הצבא נוכח גם בעלילותיהם של מספר סרטי אימה. מאמר זה מתמקד בשני סרטי זומבים: "מורעלים" (2011) ו"בשר תותחים" (2013). שלא כמו מפלצות אחרות, זומבים לא באים מבחוץ. הם חלק בלתי נפרד מהחברה המכָלה את אזרחיה. ב"מורעלים", ההתפרצות נובעת מחיסון שהופץ על ידי הצבא. ב"בשר תותחים" הזומבים הראשונים הנם ערבים – האויב המסורתי של הקולנוע הישראלי – אולם מאוחר יותר, הצבא הישראלי הוא שמתגלה כמקור לנגיף קטלני. בשני המקרים הצבא הופך לטורף של החברה שעליה הוא אמור להגן, וזאת באופן אירוני, כתוצאה מתוקפנות מוגזמת נגד האויב. סרטי זומבים מתייחדים בהקשר הזה בהתמודדותם עם המבנים החברתיים הדומיננטיים בחברה נתונה. אם במקרה של ארצות הברית, סרטים על התפרצויות זומבים משקפים חוסר אמון בממשל או בתאגידים הגדולים, הסרטים המתוארים כאן משקפים חוסר אמון בצבא. הזומבים הצה"ליים, אם כן, מייצגים סמל חדש; בניגוד לתפיסה הלאומית המסורתית, המקדשת את הלוחמים המתים – ה"מתים החדשים" המופיעים כאן הם סמל לחברה הקמה על עצמה.

https://muse.jhu.edu/article/784521

זאב דרורי והלל נוסק (2021).

חברה, צבא וביטחון לאומי, גיליון 1, 51-80.

השאלה המרכזית אותה מבקש לבחון המאמר היא האם התקשורת ממשיכה כיום להתגייס בכל פעם שנערכת פעולה צבאית ולהשהות את הביקורת עליה, או שמא מאז מלחמת לבנון השנייה חל שינוי באופן הסיקור של מבצעי צה״ל לכיוון של ביקורתיות רבה יותר ופחות התגייסות לגיבוי מדיניות הממשלה והצבא. המקרים של המבצעים ברצועת עזה ייחודיים בעצימוּת הנמוכה המאפיינת אותם בשל מאפייני הכוחות הלוחמים והטריטוריה שעליה הם שולטים, מצד אחד, ובשל המחלוקות הקיימות בישראל בנוגע לשאלה האם הפתרון צריך להיות צבאי או מדיני מצד אחר.  כדי לבחון את השאלה הזאת, נבחרו שלושה מבצעים צבאיים שנערכו ברצועת עזה בעשור האחרון: "עופרת יצוקה" (2008), "עמוד ענן" (2012) ו"צוק איתן" (2014) ובחמישה גופי תקשורת: הארץ, ישראל היום, ידיעות אחרונות, מעריב ואתר וואלה. במחקר הוגדרו שלוש מסגרות סיקור על־פי סוג הביקורת על החלטות הממשלה ופעולות הצבא: מסגרת מתגייסת (״כלב פודל״), מסגרת סיקור של ביקורת מאשרת (״כלב נובח״) וביקורת מהותית (״כלב נושך״). ממצאי המחקר מלמדים שהדפוס של התנהלות התקשורת המוּכר ממלחמות וממבצעים קודמים נמשך. בעוד ידיעות אחרונות, מעריב ואתר וואלה נוהגים באופן המוּכר של התגייסות עד שמושמעת ביקורת על-ידי פוליטיקאים ואנשי צבא, שני עיתונים חורגים מן הדגם הזה – הארץ, המבקר את הפעולות באופן יזום ועצמאי, וישראל היום, הפועל על־פי הדגם הקלסי של תקשורת מתגייסת במשך כל זמן המבצעים .

https://www.civil-military-studies.org.il/%d7%9b%d7%aa%d7%91-%d7%a2%d7%aa/

John “Jay” Boyd (2021). Military Review, 101.1 (January-February), 108-120.

כיצד כוח המשימה המשותף בהאיטי ניהל מלחמת מידע במהלך משימת הסיוע ההומניטרי לאחר שרעידת אדמה הרסה את המדינה בשנת 2010. המחבר, קצין לשעבר בצבא ארה"ב, מציע לקחים ליחידות המבצעות פעולות דומות בעתיד.

https://www.armyupress.army.mil/Journals/Military-Review/English-Edition-Archives/January-February-2021/Boyd-Haiti-Infowar/