פרשת החייל שירה במחבל בתל רומיידה, יחד עם תגובות הציבור וחלק מהפוליטיקאים, הינה צלצול אזעקה עבור כל מי שעוסק ביחסי צבא וחברה בישראל. זהו מקרה בוחַן שיהווה נקודת ציון לגבי שאלות מרכזיות כמו מהי המשמעות האמיתית של המושג 'צבא העם', מי שולט ומשפיע על מי — הפוליטיקה על הצבא או צה"ל על מקבלי ההחלטות, האם צה"ל יכול להיות צבא מוסרי יותר מהחברה הישראלית ומה יהיה פרופיל המפקדים והחיילים בצה"ל בעוד דור.
באופן כמעט פרדוקסאלי (ומיד נסביר למה), מול גל התגובות הציבוריות וחלק מהתבטאויות שרי הימין והציונות הדתית-לאומית, כמו גם רבנים אחדים — שני האישים הבולטים בעמידה בלתי מתפשרת על מרכזיות טוהר הנשק של צה"ל הם שר הביטחון — הדרג האזרחי העליון הממונה על הצבא — והרמטכ"ל, המפקד העליון של צה"ל. כותרת המכתב ששלח השבוע רב-אלוף גדי אייזנקוט לכל חיילי ומפקדי צה"ל הייתה "מגינים על הבית – שומרים על טוהר הנשק". רק לפני כחודש התבטא הרמטכ"ל בנושא הוראות הפתיחה באש וההתנהגות המחייבת של חיילים מול מחבלים וגם שם הדגיש את ערך המידתיות והמוסריות בשימוש בנשק. מנגד, כותרת העיתון שפרסם את דברי הרב הראשי לישראל, הרב יצחק יוסף, כותרת שמזינה ללא ספק אלפים רבים, הייתה: "מגיע מישהו עם סכין – מצווה להרוג אותו. לא לפחד… שיעשו עליו בג"ץ, או יבוא איזה רמטכ"ל ויגיד משהו אחר". [נציין, למען ההגינות, שהרב יוסף גם סייג את דבריו לגבי מחבל שנוטרל, "אותו צריך להכניס למאסר עולם עד שיבוא המשיח ויגיד מי זה 'עמלק' ואז נוכל להרוג אותם".].
בדיאלקטיקה המתמשכת הזו, ההולכת ומתקטבת בימים אלו ממש, אין שום ודאות מי יגבר: קולו של המפקד העליון של הצבא, או קולו של 'המפקד האֶליון' (כביטויו של חברנו יגיל לוי) – בין אם האֵל דובר מגרונם של רבנים וראשי ישיבות ובין זהו קולם המתלהם של הקוראים "תנו לצה"ל לכסֵחַ". מה שבטוח הוא שאנו נמצאים בעיצומו של תהליך שינוי ותמורות קיצוניות בשיווי המשקל שבין הקולות הללו. כדוגמא, נחזור כאן להערה הקודמת לגבי הפרדוקס: בעבר הלא רחוק, היו אלה דווקא גורמי ביטחון וצבא שניסו לא פעם להעלים חריגות וסטיות מעקרון טוהר הנשק שהתרחשו בשורותיהם; מאידך, דעת הקהל, יחד עם התקשורת ורוב הפוליטיקאים, היו אלו שדרשו חשיפה ושקיפות בשם ערכי המוסר והדמוקרטיה. מקרה אוטובוס 300 הוא דוגמא אופיינית ולא יחידה. רק כשלושים שנה עברו מאז אותה פרשה — וכמה השתנתה החברה הישראלית בתגובותיה.
לכאורה, הנושא כולו שייך לתחום הצבאי של הוראות פתיחה באש ונוהלי עצירת חשוד או מחבל. לפני כשנה, ביולי 2015, מפקד חטיבת בנימין אל"מ ישראל שומר, יולי 2015, ירה למוות בצעיר פלסטיני שיידה אבנים על רכבו. מפקדיו של אל"מ שומר, כולל שר הביטחון והרמטכ"ל, העניקו לו גיבוי מלא ובמקביל גם אישרו חקירת מצ"ח שניקתה את הקצין מאשמה. אך בעקבות המקרה, אלוף פיקוד המרכז, רוני נומה, הוציא הוראת שעה על שינוי הוראות הפתיחה באש ביו"ש במהלך התפרעויות ואירועי טרור. האירוע נוהל וטופל באופן מקצועי ע"י גורמי צה"ל בלבד. באירוע הנוכחי, של החייל היורה בתל רומיידה, נראה כאילו הנושא כמעט והופקע מידי צה"ל והפך להיות מטופל ע"י התקשורת והרשתות החברתיות, מופרע ע"י הפגנות המוניות מול בית הדין הצבאי שדן במקרה ומעורב בהשפעות פוליטיות ישירות (בין משתתפי ההפגנות היו גם יו"ר 'ישראל ביתנו', ח"כ אביגדור ליברמן, וח"כ אורן חזן מהליכוד), או לפחות בהתבטאויות חד-צדדיות של שרים וחברי כנסת.
כל אלו הם דוגמאות לשבריריות הרבה של הגבולות (שתמיד היו חדירים-חלקית) בין הצבא לחברה. אלו הגבולות, שעל אף ערטילאיותם, הם בנפשנו. צה"ל — כמו גם בית המשפט העליון, נשיאות המדינה, 'המוסד', השב"כ ומשטרת ישראל — הוא המוביל שבין המוסדות הממלכתיים במדינת ישראל. ממלכתיות ומקצועיות הם שני עמודי התווך עליהם נשען צה"ל. את משימותיו עליו לקבל מקברניטי הממלכה ואילו את ביצועיו רק הוא יכול וצריך לבדוק באופן מקצועי.
בכנס האחרון של האגודה, הציג השופט מנחם פינקלשטיין את ספרו הטור השביעי וטוהר הנשק: נתן אלתרמן על ביטחון, מוסר ומשפט (הוצ' הקיבוץ המאוחד). אלוף (מיל') פינקלשטיין (ששימש כפצ"ר בתקופת האינתיפאדה השנייה והוביל את הטיפול המשפטי של צה"ל בלחימה בטרור) ניתח בספרו את שירו של נתן אלתרמן "על זאת", שיר הזועק על חילול טוהר הנשק ע"י חיילי צה"ל, וייחס אותו לאירוע שהתרחש באוקטובר 48', שבמהלכו נרצחו אזרחים פלשתיניים ע"י לוחמי חטיבה 8, היכן? — בכפר דווימה שמדרום לחברון… בן גוריון, שהיה קורא קבוע של "הטור השביעי" שם פורסם השיר, מצא לנכון, בעיצומם של קרבות תש"ח, לשלוח מכתב לאלתרמן ולשבח אותו על התוקף המוסרי ועוז הביטוי של דבריו. "טור" זה — כתב בן גוריון לאלתרמן – אין טור משוריין בצבאנו העולה עליו בכוחו הלוחם". ובהמשך מבקש בן גוריון את רשותו של אלתרמן להדפיס שיר זה "במאה אלף אכסמפלרים" ולהפיצו לכל חיילי צה"ל.
"השמירה על רוח צה"ל ועל ערכיו אינה זכות אלא חובה, כדי לשמר את צה"ל כצבא העם במדינה יהודית ודמוקרטית". על המילים הנוקבות האלו, המצויות באגרת הרמטכ"ל שפורסמה השבוע, היה צריך להיות חתום לא רק המפקד העליון של הצבא, אלא הקברניטים העליונים של המדינה ובעצם — כל מי שאכפת לו מרוח החברה הישראלית וערכיה. לא הדרג הצבאי הוא זה שצריך לשמור על החברה הישראלית; ההיפך הוא הנכון.
בברכה חמה,
ד"ר ראובן גל
יו"ר אגודת חוקרי צבא-חברה בישראל
Webtopus בניית אתרים